Au 14 Février, ליון (המלצות חו'ל)

מאת Gרר , Wednesday, August 06, 2025, 22:22 (לפני 39 ימים) @ Gרר
נערך על ידי Gרר, Thursday, August 07, 2025, 09:58

לא נעים להגיד, אבל למען הגילוי הנאות, בבוקר של הארוחה הזו במסעדת המישליין (כוכב אחד) קמתי עם מכונת כביסה בבטן. ככל הנראה וירוס שהחליט להשבית לי את השמחה, אבל זו לא ארוחה שאפשר לפספס אז הגעתי מתוך כוונה לטעום כמה שאוכל ולהתפלל לשלומי ביום למחרת.

המסעדה נמצאת בלב העיר העתיקה, שזרועה בעשרות מסעדות ליונזיות שנראו מאד מסקרנות אבל השארנו  אותן לפעם הבאה, לטובת הצרפתית המודרנית הזאת שהשף וכמעט כל הצוות מקודם ביפן. שנאמר אם לא הצלחנו להביא אל עצמנו ליפן (דפינטלי יקרה מתישהו) ננסה להביא את יפן לצרפת.

אם ב-Saba היה קשה לכתוב את הדיווח אז כאן זה ממש בלתי אפשרי, היות ואת המבטא של אחת מהמלצריות היה ממש קשה להבין ואת המלצר העיקרי ששירת אותנו אפשר היה להבין רק בערך, במיוחד כשהם יורים עליך צרורות של טכניקות ורכיבים יפנים.

תקציר מנהלים (על סמך שתי הטועמות הנוספות ולא רק החצי כח שלי) זה שויזואלית - וואו. טכניקה - בלי סוף. אבל במבחן העיקרי, בסקאלה שבין מוזר לטעים, רוב המנות ישבו על האיזור של המוזר ופחות על הטעים והכייפי.

דווקא מנת הפתיחים היתה ממש סבבה, למעט הנוזל הסגלגל המוזר (רק לי יש אסוציאציה לנוזל שהפך את דנידין לרואה ואינו נראה?). במיוחד אהבנו את הכרית אורז הדקיקה, שזו באמת טכניקה מטורפת לעשות אותה כל כך דקה ולמלא אותה בלי שהיא תתפרק. מהבחינה הזו באמת להעריץ את השליטה בטכניקות של המסעדה הזאת.

המנה הבאה, קוייאר שיושב על קרם תירס, מנה עם כל כך הרבה פוטנציאל ואני לא מאמין שאני מסכם אותה ב"נחמד" בלבד. 

בהמנה הבאה, שנראית מדהים, מנה של סביצ'ה שרימפס, הצליחו לחבר שנים מהדברים שהכי באים לי לא טוב: מלפפון ומלון, על אחת כמה וכמה ביום שאני מגיע עם בטן בעייתית. אכלתי רק את השרימפס והשתדלתי לסלק את כל היתר, אבל גם אוהבות המלפפון במשפחה לא עפו על המנה אז כנראה שזה לא רק אני וסלידת המלפפונים שלי. 

הכריך הבא שגם כן נראה כמו יצירת אומנות נקרא monaka ומי שהמציא אותו כנראה מתהפך בקבר על זה שמגישים בה פואה גרא צרפתי לטובת הפיוז'ן, אבל האמת שהכריך הזה, שנאכל בידיים, היה אחת המנות הכי מוצלחות שם.

המנה הבאה להבדיל, לקט של ירקות העונה, אין לי שום מילה טובה להגיד עליה. forgettable לחלוטין.

במנה הבאה, מה שמוסתר מתחת לקציפה זו רגל של צפרדע, וגם כאן, לצערי, המכלול לא דיבר אלי.

המנה הבאה ג'ון דורי עם רוטב מאשכוליות. היות ולי אסור אשכולית אז החליפו לי לרוטב xo וכנראה שהרווחתי כי לטענת הבנות הרוטב דוקא לא הרים למנה. מה שהיה מוזר שצלחת עם הרוטב המקורי עשתה את דרכה מהמטבח עד אליי, ורק כשהמלצרית הניחה אותה היא לקחה אותה חזרה והביאה את המנה החליפית. קצת מוזר שרק הערנות של המלצרית הצילה להם אירוע שאפשר לאבד כוכב בגללו.

את הנתח של המנה הבאה המלצר הציג לנו שתי מנות קודם לכן. הוא הגיע עם התבנית שעליה נח הברווז הצלוי, סיפר לנו על מקורו ומעלותיו ועכשיו הגיע מדליון ממנו. האמת שזו היתה מנה מהמוצלחות דווקא, בעיקר הבשר. הארטישוק המטוגן שלצידו יכל להצטרף למנה של הירקות.

בשלב הבא הוגש מרענן חיך. נשיקת שוקולד מקסימה  ממולאת במיקפא לימונצלו. מקסים ומרענן מאד.

הקינוח הבא שייך לרשימת המצטיינות והייתי אפילו נותן לו את המנה המצטיינת. המילוי, קרם פסיפלורה עם מוס שוקולד יצרו קינוח מרענן ומעיף. על הקישקושים מסביב ויתרתי אבל הקינוח עצמו וואו.

הייתי שמח אם היו מסיימים עם הקינוח הפסיפלורי אבל היו חייבים להרוס עם קינוח שמורכב מכמה קערות שיושבות אחל על השניה בצורה של עציץ, שהמלצר מביא לשולחן ואז הוא מסיר שיכבה אחרי שיכבה וזה מלהיב וזה חמוד אבל הפטיפורים עצמם נו מה לעשות…  לא אהבתי בכלל.

את הסיכום כבר די כתבתי בהתחלה. מבחינת גינונים וכל ההתנהלות - ההפך המוחלט מ-Saba של החבר'ה. מישליין כמו שאפשר לדמיין מישליין.

ההערה היחידה והכועסת שלי מבחינת שירות היא כוס יין שהציעו לאישה ושהיה טעים מאד וקלע למה שהיא רצתה אבל את המחיר, משהו שלדעתי מלצר אמור לציין על כל פריט שמחירו לא כתוב במפורש בתפריט והוא לא עשה את זה, וכן, מחובתנו לשאול או לידום לעד - אבל אחרי שבוע בצרפת יש מחיר ממוצע לכוס שאתה כבר רגיל לצפות אותו ולקחת 38 יורו לפאקינג כוס בלי ליידע שזה המחיר שהוא כפול מהממוצע בצרפת גם במסעדות יוקרתיות זה פאקינג עקיצה.

מבחינת הטעמים - אכזבה גדולה. פתיחים ברובם סבבה. כריך חמוד וטעים. מנת בשר מעולה וקינוח מצויין אחד הם מקבץ קטן מדי של מנות טעימות בארוחה כזאת. כל השאר, שנע בין בסדר למוזר, איכזב מאד.

מחיר - לא רק כוס היין היקרה אי פעם אלא גם הארוחה עצמה היא היקרה ביותר שהיתה לנו בצרפת: 150 יורו לאדם, ותכלס מבחינת הטעמים - בשבילנו היא לא היתה שווה את המחיר שלה. אם אתם אוהבים להסתכל על צלחות ולשמוע מאיזה הר בדיוק קטפו כל ירק, איפה מגדלים את הברווז ושאר סיפורי טכניקות יפניות - לכו על זה. אם לא - לוותר. מה שכן, פעם ראשונה של הקטנה שלנו בארוחת מישליין אז לקחתי את הארוחה הזאת בתור חוייה לימודית ו-150 יורו שכר לימוד זה פחות ממה שאני משלם עבור תשלומי הורים בחינוך חינם שלנו בבית, אז הכל טוב.