OCD, סיבוב שלישי (דיווחים מהארץ)

מאת Gרר @, Sunday, December 15, 2019, 11:54 (לפני 766 ימים) @ Gרר
נערך על ידי Gרר, Sunday, December 15, 2019, 15:18

תסלחו לי על פתיחה שאולי לא נראית קשורה לאוכל, אבל לפני הרבה שנים אחד החברים שלי רצה לעניין אותי במוזיקת ג'אז. כשהתייאש מהניסיון הלא מוצלח אמר לי: אתה תראה שעוד כמה שנים, כשתתבגר, תגיע בכל זאת לג'אז, התקדמות שנראתה לו טבעית מהאינדי/אלטרנטיב/פרוגרסיב רוק שהיו המחוזות העיקריים שהאוזניים שלי ביקרו.

אני לחלוטין לא הסכמתי איתו. הדיעה שלי היתה ונותרה שהעדפות מוזיקליות מאד קשורות למנטליות של הבנאדם, ויש הבדל מהותי בין רוק, שגם בגירסאות היותר אינטליגנטיות שלו עדין מכוון ל"קישקע", לבין דאנס שמכוון בעיקר לרגליים ובין שניהם לבין ג'אז שההארד קור שלו (להוציא בלוז וכמה תתי ז'אנרים) נתפס אצלי כמוזיקה שמכוונת בעיקר לראש. מישהו שמה שמדבר אליו במוזיקה זו עוצמות הרגש שמעביר הרוק יתקשה להתחבר למוזיקה שהיא אבסטרקטית מאד כמו ג'אז, והאמת שעד היום הדבר היחיד שאיכשהו אני אוהב בג'אז זה לשבת בפאב בניו אורלינס ולשמוע ג'אז בלייב. אבל זה בעיקר בזכות האוירה.

איך כל זה מתקשר לאוכל אני מבטיח להסביר בסיום, אבל בינתיים - OCD.

אחרי קרוב לארבע שנים שהיא פועלת לא צריך לתת יותר מדי רקע. לטובת החייזרים שאולי קוראים את הדיווח: רחוב תרצה ביפו. שף רז רהב, שעדין אפשר להתייחס אליו כאל שף צעיר. שני סרביסים של 18 איש כל פעם לארוחת טעימות שמבוצעת מול העיניים של הסועדים ומכילה למעלה מ-10 מנות יוצאות דופן.

לאנשים שרגילים כמונו להגיע למסעדה בסביבות שמונה וחצי, גג תשע, השעה של כל אחד מהסרביסים לא מושלמת. שבע זה מוקדם מדי. תשע וחצי קצת מאוחר מדי. בפעמים הקודמות בחרנו במוקדם. הפעם איתגרנו את הבטן במשימה לא קלה במיוחד של עיכול מנה עיקריות באחת עשרה בלילה. לא פשוט.

רז עצמו לא נכח בסרביס בשל נסיעה לחו"ל. החליף אותו הסו שף מתן, שאפשר לראות במרכז התמונה שצולמה בעת הכנת אחת מהעיקריות.


בתמונה הבאה, אגב, אפשר לראות את ההכנה של אותה מנה. שימו לב לרצינות על הפנים של כולם. אם לא הייתי מצלם את השולחן עם הצלחות והייתי נותן לאנשים לנחש במה מדובר רוב הסיכויים שהיו אומרים לי שאלו רופאים בעיצומו של ניתוח לב פתוח.


כמו שאפשר לראות מזווית הצילום - קיבלנו מקום מושלם, במרכז היציע שמשקיף על המטבח, אבל גם במקומות אחרים שישבנו בעבר היה אפשר לראות היטב את כל ההתרחשות. חוץ מזה בכל מקום לאורך הבר יהיה מישהו מהצוות שמרכיב איזושהי מנה בשלב זה או אחר של הערב, כך שבכל מקום מה-18 יש אקשן. עוד הסתבר לנו שהיינו הראשונים ב"סבב" לקבל כל אחת מהמנות. היה בזה יתרון שיכלנו לשמוע את ההסברים שקיבלנו פעם נוספת, אצל ה"שכנים", לטובת הפרטים של הדיווח. גם ככה אני אתנצל מראש על אי דיוקים שללא ספק יהיו בדיווח כי על כל מנה מקבלים לא מעט הסברים ובכל זאת באנו להינות ולא לנהל רישום מסודר.

הארוחה נפתחה במרענן חיך, שבחלק העליון שלו גרניטה קפואה עשויה מקלמנטינה ודלעת.


די התלבטתי אם להעלות את התמונה של מה שיש מתחת לגרניטה, כי איכשהו בצילום זה נראה קצת מוזר, כאילו ה"בפנוכו" נבהל קצת מהחשיפה הפתאומית שלו לאויר העולם אחרי ששברתי את הגרניטה שמעליו. אבל למען השלמות - ככה זה נראה:


המשחה - ג'לי ורמונט, ובין לבין חתיכות וגרעיני דלעת. קצת מריר. קצת חמוץ. אם הכוונה היתה להעיר את כל הסנסורים שבפה אז המנה המאד קרה הזו בהחלט עשתה את העבודה.

לאחר מכן הוגשו כמה צמדים של מנות ביס קטנות, כשבכל צמד יש קשר בין שני הביסים, לאו דוקא מבחינת הטעם, אלא יותר מבחינת חומרי הגלם ששימשו להכנת כל אחד מהחלקים. 

הצמד הראשון - טרטלט שעשוי משומר וחלפיניו. הוא הוגש כשהוא ממולא בפומלה אבל בגלל בעיתיות שיש לי עם אשכוליות ופומלות (כל מי שחי על סטטינים אמור להכיר את זה) במנה שאני קיבלתי הטרטלט מולא בשומר, ולכן אעדיף להשאיר את התיאור לאישה, שאכלה את המנה המקורית ללא שינויים.


בקערה השחורה שבתמונה הבאה: עוגת דניס ומעליה ג'ל של לימון וחלפיניו. מבין שני הביסים - זה היה אצלי הביס המנצח. מה ש"עשה" את המנה היה המרקם. כל מי שאכל קראב קייק, או משהו דומה, מצפה למרקם מאד מסויים וכאן המרקם היה משהו אחר לגמרי, כשל כדור פלאפל מאד עדין ודק, גם במילוי וגם בפריכות של המעטפת.

זה היה נורא מפתיע, אבל בגלל שהכדור היה די קטן (חצי מגודל של כדור פלאפל) יצא שעוד לפני שהבנת מה קורה זה נגמר ועשה חשק לעוד. זה הזכיר לי קצת פתיח בצקי מלוח קטנטן שהוגש ב"כתית", שגם הוא היה נגמר לי תמיד מהר מדי ומשאיר טעם של עוד. אני יודע שיש הרבה אוכל. אני יודע שחלק מהעניין זה להשאיר את הסועד עם סימני שאלה. אבל במנה הספציפית הזאת הייתי שמח בכל זאת לקבל שני כדורים ולא אחד, מצידי שעל כל אחד יהיה קישוט קצת אחר אם ממש חשוב למסעדה לא לשים שני כדורים זהים, אבל מה שחשוב זה שבניסיון השני אני אבוא מוכן למנה ואצליח להבין אותה יותר טוב. אפילו רמזתי למלצר שאם נשארו כמה כדורים אני אשמח לקבל. היא באמת נגמרה לי מהר מדי ויחד עם ההסתיגות הזאת אני חייב להגיד שהיא נרשמה כאחת המוצלחות בארוחה.


הצמד הבא - הורכב מתחת לאף שלנו והיה די מהפנט לראות את ההשקעה הרבה בצלחת אחת קטנה. שוב ושוב הטבח הוציא מכיס מיוחד בחלוק שלו את הפינצטה בשביל להרים את נתחי האינטיאס ומחזיר אותה חזרה למקום. מי בכלל ידע שיש כיס מיוחד לפינצטות? ושוב פעם הוא צורב לאינטיאס את הבטן עם ברנר. ושוב פעם יוצקים קצת מהבקבוק הזה וקצת מהבקבוק השני ומסדרים את העלים. עבודת נמלים כפול שמונה עשרה צלחות, שזו התוצאה שלה:


המנה, כאמור, סשימי אינטיאס עם פרוסות של ארטישוק ירושלמי. ברוטב - שמן של רשאד, שבהסבר "החליקו" את התיאור שלו כאילו שהעשב הזה, ממשפחת החרדליים, צומח בגינת החצר של כל בית ואנחנו אמורים להכיר אותו. במנה מסוג זה יש ציפיה אינסטינקטיבית לחמיצות שתאזן את הטעם של נתחי הדג. כאן היה באמת טעם חמצמץ לשמן (נראה לי שאצל האישה - אשכולית ואצלי אולי הוסיפו ליים, אבל אני ממש לא בטוח לגבי המקור של החמיצות) אבל בגלל שהרוטב היה דליל יחסית הוא לא ממש התחבר למנה וכך יצא שכשטעמתי את הרוטב בנפרד בכפית הוא היה סבבה, אבל כשטעמתי את הכל ביחד החמיצות של הרוטב לא "נדבקה" למנה.

אני גם חושב שאם היתה מוגשת מעט יותר קרה זה היה עוזר לחדד את הטעמים. כך שבסופו של דבר אהבנו מהמנה בעיקר את האינטיאס עצמו, דג שתמיד כיף להרגיש את הבשרניות שלו, אבל כמכלול היה כאן משהו מפוספס מבחינתי.

החצי השני - טוויל דק של ארטישוק ירושלמי ומעליו הבטן של האינטיאס שאותה צרבו בברנר. דווקא כאן - הכוכב היה הטוויל, שהיה ממש טעים, והאינטיאס לא כל כך הרוגש.



את הביס הבא שכחתי לצלם אז נאלצתי לצלם אותו מרחוק, כשהוגש לזוג אחר, ולכן התמונה מטושטשת קצת. חבל, כי זו היתה אחת ההברקות של הערב: סלייס של קולרבי כבוש ובתוכו מילוי (הטבחית אמרה סלט, אבל קצת קשה לי למתות את המילה סלט לתיאור של כמות מזערית שהקולרבי יכל להכיל) אז סלט, או מילוי של סרטנים אגסים וג'ינגר. הפעם הטמפרטורה היתה נכונה, קרירה בצורה שמאד החמיאה למנה, והשילוב של הטעמים היה מהמם ושוב עשה חשק לעוד אבל דווקא כאן זה היה בסדר להגיש ביס אחד כי הטעמים הגיעו ישר על ההתחלה וההנאה מהם היתה שלמה.

גם את החצי השני של המנה לא צילמתי, אבל דווקא היא היתה המנה היחידה במהלך הערב שלא היתה לטעמנו. היא הוגשה בקערה. סלט קטן של ג'ינג'ר עם קרם של דלעת ואגסים שהלך לאיבוד בציר של דלעת וסרטנים שנמזג מעליו לתוך הקערה. לציר היה טעם מריר לא נעים, שלשאלתנו נבע מהסרטנים ששרפו אותם במכוון. אנחנו לא היחידים שהמרירות של הציר לא נעמה להם. שמענו את זה גם מזוג נוסף שישב לידנו. המרירות הלא נעימה הזו השתלטה על המנה ולא איפשרה להנות ממנה וזו גם היתה המנה היחידה שלא סיימנו.

את המנה הבאה לא יכלתי שלא לצלם. אחת המנות היותר יפות שפגשתי. ממש לקחת ולשים על המזנון בסלון בתור פסלון קטן. מיץ סלק מיובש עם קרם של שאלוט שרוף ובורי כבוש. המנה לא רק נראית טוב אלא היתה אחד מהביסים המושלמים של הארוחה. את המתקתקות של השאלוט אני מאד מחבב באופן כללי והחיבור שלה עם הסלק המיובש שהדרך היחידה לתאר את זה למישהו שלא טעם זה ככה. מכירים את הסלטים האלה של "קישוא בטעם כבד"? אוקיי. עכשיו תדמיינו חטיף במבה שיש לו טעם כזה ויחד איתו משחה בטעם של בצל. מסובך, אבל ממכר.


המנה הזו חתמה את פרק הביסים. לאחריה הוגש לחם מחמצת עם "בווריה" של תפוחים וריבת סלק. הלחם - מאד מאד טעים. את רובו אכלתי מבלי למרוח עליו כלום. לגבי הקרם תפוחים שהוגש לצידו, אם הכוונה היתה למרוח אותו על הלחם אז לא הבנתי את כוונת המשורר. ה"בווריה" הזו היתה טעימה מאד בפני עצמה אבל לא הסתדרה לי כממרח. לא במרקם שלה שלא היה מספיק סמיך או שומני, כיאה לממרח, ולא בטעם שהיה עדין יחסית בשביל הלחם הדי מחוספס. אז אכלתי את הלחם בנפרד. את הקרם בנפרד. אהבתי כל אחד בנפרד. על החיבור ביניהם צריך, לדעתי, לעשות מחשבה מחודשת.

העיקרית הראשונה - פורל אדום שבמהלך ההכנות על המנה היינו בטוחים שהוא מוגש עם פסטה רחבה, כי הטבחים כל הזמן הניחו דפים רחבים שנראו ממש כמו דפי פסטה. ההפתעה הגדולה של המנה הזו היתה שהדפים האלו בכלל לא היו מבצק אלא מתפוח עץ.

החמצמצות שלהם מאד התאימה לדג, ואם באינטיאס היתה חסרה לי החמיצות כאן ה"דפים" עשו את העבודה בצורה מושלמת. עוד היתה במנה קציפה של תפוחי אדמה, כרישה ובצל ירוק. היו גם כדורים של תפוחי עץ. ולמעלה האלמנט הקראנצ'י, עשוי מתפוח אדמה. כל ביס היה טיפה אחרת, בהתאם למה שעלה מהצלחת, וכל מרכיב נתן משהו קצת אחר למכלול. הדיסוננס של ה"זה לא פסטה זה פאקינג תפוח!" עבדה לאורך כל המנה, ואם במנות של הביס תסכל לפעמים שאלמנט הפתעה נגמר מהר מדי אז כאן דווקא המנה "גדלה" אצלי תוך כדי אכילתה וגם היא נרשמת אצלי כאחת המנות הגאוניות של הערב.


במנה הבאה היו שתי הפתעות. הראשונה - ריזוטו שבכלל לא עשוי מאורז אלא בעיקר מקולרבי. לאישה קצת הפריע המרקם של הריזוטו שהיה פחות דייסתי ממה שבדרך כלל מקבלים בריזוטו. לי זה לא הפריע בכלל. ההפתעה השניה - רוטב חמאה לבנה שהנקודות האדומות שלו הם מזן מיוחד של ליים, שנתן לרוטב אלמנט של חמיצות שמאד לא אופיינו בריזוטו אבל דווקא בשבילי החמיצות הזאת "עשתה" את המנה שבאופן מפתיע גם ממש לא היתה כבדה כמו שאפשר היה לצפות.


את העיקריות חתם חזה של ברווז, שעשה את כל הדרך למסעדה מכפר ברוך בעמק יזרעאל. הרוטב מתבסס על גזר ונעשה בטכניקה קוריאנית, אבל כבר הייתי כבד מדי כדי לקלוט את הפרטים. השמחה העיקרית שלי עם הרוטב היו שובן של לחמניות הפארקר האוס המעולות, שבארוחה הראשונה שלנו הוגשו כמנת לחם וכבר אז חשבתי שהן הרבה יותר מתאימות לניגוב של רוטב והנה ניתנה לי ההזדמנות להוכיח את זה. 

בקערה בצד הוגש רייט של ברווז עם קרם כרישה, קציפה של גזר, ומרכיבים נוספים שהכבדות שלי, כאמור, הקשתה עלי לעקוב אחר כולם. זו היתה המנה היחידה בארוחה שהיתה מעט חריפה והאמת שמאד אהבתי את זה. קצת היה חשש שיהיה בעייתי לחזור מהחריפות שלה לעדינות של הברווז אבל האמת שהיא דווקא נתנה קונטרסט טוב לחזה.


לפני המעבר לקינוחים הוגשו "פחזניות" של גבינת כבשים עם עשבי תיבול. סיום נחמד לחלק המלוח של הארוחה.


הקינוח הראשון - סורבה של דבש מקורמל כשהשברים למטה עשויים מג'ינג'ר. ה"עיניים" האדומות מלמעלה הן מאשכולית אדומה, שאצלי מן הסתם לא הוגשו. אהבתי את העדינות של הסורבה אבל היה חסר לי משהו שישבור אותו וזה מן הסתם היה התפקיד של האשכולית האדומה אבל לצערי אצלי זה היה חסר אז אולי האישה תוסיף על זה בתגובות כי היא אכלה את המנה בגירסה המקורית שלה ואהבה מאד.


הקינוח העיקרי מלמטה למעלה - קרם של ליים ומנטה. עוגה שלמיטב זכרוני עשויה בוטנים וג'ל תמרים. ה"ספוג" מלמעלה היה עשוי ממרכיב שנתנו לנו לנחש ולכן לא אכתוב כאן כדי לא להרוס לאחרים את ההפתעה. קינוח מאד לא שגרתי, מעניין ומיוחד, אבל מאד מאד לא "מתחנף".

לסיום הוגשה צלחת מתוקים. שני סוגים של מרמלדות. אהבתי מביניהן את הקלמנטינה דלעת (סגירת מעגל לפתיח של תחילת הארוחה). גם הארטישוק שכיכב בארוחה השתתף. הורוד אלו קוביות מרשמלו. ועוד היו כאן "מקופלת" משוקולד מריר. סיום שנאמן למסורת של הגשת פטיפורים בסיום הארוחה שנתקלנו בה בכמה וכמה מסעדות (בולי בניו יורק, למשל) וזה תמיד נחמד לסיים ארוחה עם כמה ביסים קטנים כאלה.


הארוחה לוותה בהסברים של הטבחים, ובנוסף קיבלנו דף עם התקציר המנות שהוגשו. ולמרות ההסברים בכתב ובעל פה אני שוב אתנצל אם נפלו טעיות כלשהן בתיאור המנות. הארוחות ב-OCD בהחלט מאתגרות את המשימה של כתיבת הדיווחים אבל הלואי כל יום לכתוב על ארוחות כאלה. אלמנט מלחיץ נוסף הוא הידיעה שרז, להבדיל משפים של הרבה מסעדות אחרות שחיים במנותק מהרשת, נוהג לקרוא דיווחים וזה קצת מלחיץ לחשוב שאולי תיאור של מנה כלשהי הוציא אותך מטומטם, אבל אני בכל זאת סועד מן השורה ולא מבקר מקצועי אז תצטרכו לסלוח לי.

מחיר הארוחה - 370 שקלים. אם מוסיפים לזה יין או שתיה אחרת וטיפ - מגיעים די בקלות ל-1000 שקל לזוג. מהארוחות היותר יקרות שמוגשות כיום בארץ אבל מאד סביר בעיניי בהתחשב בתמורה ובעובדה שכל ההשקעה מכוונת ל-36 מנות בערב.

ועכשיו, אחרי שאכלנו ושילמנו אפשר לחזור למוזיקה. בלי לקחת את זה יותר מדי ברצינות (בכל זאת תובנות שעלו בראש תוך כדי הליכה למלון על בטן מלאה בשעת לילה מאוחרת) אפשר לעשות הקבלה מסויימת בין סגנונות של אוכל לסגנונות של מוזיקה. כך, למשל, ארוחה של חומוס ושיפודים זה המוזיקה המזרחית של האוכל. מוזיקת פופ זה כל הרשתות של הפאסט פוד. מסעדת סטייקים ייצרית אפשר להקביל למוזיקת רוק. אולי אפילו רוק כבד. ואם הייתי צריך להסביר את OCD למי שאף פעם לא אכל שם הייתי אומר ש-OCD זה הג'אז של האוכל, וזאת משתי סיבות.

דבר ראשון - בדומה למה שהחבר אמר, שאמנם לא הסכמתי ביחס למוזיקה אבל באוכל זה שונה. כדי להעריך את OCD צריך להגיע אליה עם קילומטראז מסויים של ניסיון קולניארי. את מי שמבקש ממני המלצה למסעדת השף הראשונה שהוא יבקר בחים הייתי שולח לסבב ארוך של מסעדות בארץ ואפילו בעולם לפני שהייתי שולח אותו ל-OCD, בדיוק כמו שמישהו שמבקש ממני המלצה ראשונית למוזיקה יותר מתוחכמת ממה ששומעים ברדיו לא הייתי שולח להתגלח על the lamb lies down on broadway של ג'נסיס או לאחד האלבומים הפסיכדלים המוקדמים של פינק פלויד, שגם לי רובם נשמעים די קקופונים. אם כבר אז ל-Dark side of the moon ה"נגיש" יותר.

בלי point of reference ללא מעט חומרי גלם וטכניקות בישול, ארוחה ב-OCD יכולה להיות גם חוויה מאד מבלבלת, וגם יש את העניין שבלי שטעמת סלק בחמש צורות הכנה סטנדרטיות ואתה מכיר את הטעמים והמרקמים שלהם אתה לא יכול להעריך את הבמבה סלק מיובש שהוגש ב-OCD. אתה תאכל את זה ותגיד - אוקיי. יופי. אבל מה הפואנטה? כך שביקור ב-OCD דורש בגרות מסויימת כדי גם להיות מסוגל להעריך את מה שמגישים שם וגם להנות ממנו.

דבר שני - ברוב מסעדות השף הסטנדרטיות ניכר ניסיון לתת לסועד wow factor מוחשי ובועט בטעמים כבר מהביס הראשון. אמנם מכוונים גבוה, גם בטכניקות, גם בחומרי הגלם וגם בשילובים, זה כבר מוזיקת רוק יותר מתוחכמת מאשר סתם לאכול סטייק או המבורגר טוב, אבל עדין יש מאחרי זה כוונה שכבר בביס הראשון תקבל חזק על הלשון את החיבור טעמים שהשף רצה ליצור.

בחלק די גדול המנות שאכלנו ב-OCD אין את ה-wow factor המיידי הזה. היו מנות שכן, אם זה בקולרבי הכבוש ששם שילוב הטעמים ישר הציף את הפה (ולכן כתבתי שלהבדיל מכדורי הדניס - ביס אחד הספיק). היה את זה בפחזניות שסיימו את החלק המלוח והציפו את הפה בטעם החזק של הגבינה ועשבי התיבול שעשה מאד נעים בפה. היה את זה, במובן מסויים, גם בפסלון של הסלק המיובש.

אבל ברוב המנות ה"קטע" של המנה מגיע מאד במרומז. בתחכום עדין מאד, שלפעמים קצת מתסכל כשזה נגמר מהר מדי עוד לפני שהספקת לגמרי לעכל את הרעיון של המנה, ובמנות הגדולות יותר ההבנה וההנאה מהמנה מתפתחים תוך כדי אכילת המנה ולא ב-wow מרוכז מיידי על הביס הראשון. העניין הזה לכוון קצת יותר לראש של הסועד מאשר לתת "בעיטה" חדה בבטן הוא הסיבה שבדרך למלון צצה לי מישום מקום ההשוואה להנאה ה"שכלתנית" שיש ממוזיקת ג'אז, בשונה מההנאה המאד מיידית של מוזיקת הרוק, מתוכחם ככל שיהיה.

אחרי כל פרשנות הרש"י הזו אפשר להגיע סוף סוף לשורה התחתונה.

הארוחה ב-OCD היא חוייה. לשמחתי, בשלוש הפעמים שהיינו שם מדובר על חוויה מאד מוצלחת. חלק לא קטן בחויה זה האופי של המסעדה, עם הצפיה המהפטנת בתהליך המדוקדק של הכנת המנות, חלק מהן ממש מתחת לאף שלך, וההסברים הארוכים של הצוות על כל מנה ומנה. חלק לא פחות חשוב מזה היא ההנאה מהאוכל עצמו, אבל עם הסתייגות שחייבים לכתוב: שזה לא יתאים לכל אחד.

דרישות הסף, כאמור, זה להגיע לשם עם ניסיון יחסית עשיר במטבחים אחרים. אבל מעבר לזה - זו היכולת להנות גם בלי לקבל wow מאד ברור ומוחשי על הלשון אלא בצורה יותר מרומזת, עם הרבה סאב קונטקסט, מה שדורש לא מעט סבלנות מצד הסועד, וגם הנכונות להבין שחלק מהמנות ישאירו תסכול מסויים מכך שהמנה תיגמר לפני שהצלחת לפענח את כולה.

מי שחובב אוכל ומאמין שהוא יכול להנות גם תחת ההסתייגויות האלה ועדין לא היה ב-OCD - שיטוס לשם! אבל לא ישר למסעדה, כי צריך להזמין מקום, אלא לטלפון הקרוב כדי לשריין מקום.

בכל דיווח אני מאחל למסעדה אריכות ימים מופלגת, כי תחליף למה שהיא מציעה - אין כל כך בארץ. אני מאד מקווה שהדיווח הזה יעזור למי שמגיע לשם בפעם הראשונה לקבל את המיינד סט המתאים כדי להנות ממנה עד הסוף, שזה בעיקר: לא לצפות להפגזה של טעמים ולתזמורת כלי נשיפה בכל מנה אלא ל... טוב נו, עכשיו אתם כבר יכולים להשלים את המשפט בעצמכם: לג'אז שהוא קצת יותר אבסטרקטי.

אבל עם המיינד סט הנכון ועם הרבה הרבה סבלנות ואורך רוח, הארוחה ב-OCD נותנת חווייה אוכל מאד מאד מיוחדת ומהנה בדרכה הייחודית שלה, והיא מומלצת בחום!



השירשור המלא:

 

powered by my little forum