Rustaveli (המסעדה, לא הרחוב) (המלצות חו'ל)

מאת Gרר , Saturday, September 27, 2025, 20:34 (לפני 22 ימים) @ Gרר
נערך על ידי Gרר, Saturday, September 27, 2025, 21:31

בערב השלישי (בשני היינו כל היום בטיול והצהרים היה במסעדה ליד המסלול שאין טעם לכתוב עליה) הלכנו למסעדה, או אולי יותר נכון לקרוא לזה "מוסד" בשם Rustaveli, מדרום לעיר העתיקה.

המסעדה ענקית. קומת כניסת שממנה עולים לעוד שתי קומות של הושבה. העיצוב מושקע, הכל "נוצץ" ורהבתני, וברור שבמודע הלכו כאן על הקטע של להרשים, ולא סתם המקום ידוע כמקום שבו המקומיים חוגגים את האירועים המשפחתיים שלהם. לכאורה סימן טוב (לא תיירותי) פלוס גיבוי של לא מעט המלצות - האישה אמרה נזמין. 

בדרך כלל אני עושה דאבל צ'ק על האישה, אבל היות וכל הנסיעה היתה די ספונטנית, אז הפעם עשיתי את הדאבל צ'ק רק בבוקר שלפני, ואז שמתי לב לסימן אזהרה שמרחף מעל התפריט: יש לנו אוכל גיאורגי, ברור.  אבל גם אסייתי! וגם סושי!! ופירות ים!!! ואפילו פסטות!!! מקום שמתיימר להתמחות בארבעה מטבחים שונים זה לגמרי נורת אזהרה, אבל הפעם זה כבר היה מאוחר מדי.

הושיבו אותנו בקומה הראשונה צמוד ל 4-5 שולחנות מחוברים עם סלטים כבר מוכנים עליהם. מה שאומר -  אירוע. הפלוס - הזדמנות לצפות באירוע של מקומיים. קצת פולקלור. האמת הרבה פולקלור. היה ממש נחמד. המינוס - לחלוק מלצרית עם שולחן של אירוע. בעייתי. מאד בעייתי.

כיוון שלא יצא לנן לטעום חינקלי שמחנו למצוא כזה בתפריט, אבל מסתבר שלא. חינקלי יש, אבל לא מגישים בערב אלא אם אתה יושב בחוץ. או באיזה חדר מיוחד, שאף אחד לא רואה איתך. האמת לא כל כך הבנו את ההסבר של המלצרית, אבל הבנו שחינקאלי לא נקבל, אז חזרנו לפענח את התפריט, ומסתבר שאמנם אין חינקאלי, אבל יש מרק של מיני חינקאלי. העובדה שהאישה שמה לב לזה מעצמה בתפריט, במקום שהמלצרית, שרואה על הפרצוף של אנשים שהם מאוכזבים רצח מזה שהם לא יקבלו חינקאלי, ולא חושבת אפילו להציע "אם מתחשק לכם יש לנו מרק של מיני חינקאלי" זה פשוט תעודת עניות למלצרית. ותכלס - זו בדיוק הסיבה שלמלצר, להבדיל מהרבה נותני שירות אחרים - מגיע טיפ. כי הוא זה שאמור להיות השגריר של המטבח ולהקפיץ לך את החוייה. כאן... כישלון. 

אז את הזמנו את המרק (אפס תגובה מהמלצרית). הזמנו עוד כמה מנות. יין - הפעם אדום רגיל, בלי להתחכם, כי האנגלית של המלצרית לא היתה מספיק בשביל שנבין מה אנחנו הולכים לקבל. המלצרית לקחה את ההזמנה, הלכה, ולא שבה. כלומר שבה לאירוע. שבה לשולחן אחר. שבה שוב לאירוע. אני יודע שהבטחתי שמעתה והלאה אנחנו נזמין אוכל רק אחרי שנקבל שתיה, אבל אמרתי את זה על מסעדות בארץ. לא חשבתי שזה רלוונטי גם לחו"ל. 

בינתיים הקטנה קיבלה קולה. הימים חולפים. שנה עוברת. היין - טרם. ורק שיהיה ברור - הגענו למסעדה 19:30. נכון שלקח לנו הרבה זמן להזמין. נגיד 19:45 הזמנו. אני מדבר על חצי שעה אחרי. 20:15, שאז, לא, לא הגיע היין, מה שכן הגיע זה מקבץ של כמעט כל(!!!!!!) המנות של הארוחה. 

בארץ כבר הייתי מעיר על זה. פה, כשהגעה של מלצרית לשולחן שלך זה סוג של אירוע, אתה לא מתווכח. אתה אומר מה שנחת שינחת. 

ראשונה אלף - גלילות חציל טייק 2 (19), כן, אותה מנה מהמסעדה הקודמת, שהזמנו שוב רק מהרצון לקבל חוייה מתקנת. בפועל, אותו דבר בדיוק. אותו טעם. אחד לאחד. כאילו הלכו למסעדה השניה והביאו משם. נזכרנו שב-Deda עושים את המילוי מעט מתקתק, וזה בעצם מה שעושה את ההבדל, אבל זה הבדל של שמים וארץ. כאן - אנמי טייק 2. כל כך אותו דבר שאפילו לא צילמתי מסתבר  

ראשונה בית - טרטר סלמון (42) כדי לגוון קצת בכל זאת את הגיאורגיות. כבר מהתמונה אפשר לראות שזו מנה שממשיכה את הקו העיצובי הנוצץ של המסעדה. העיקר להרשים. הטעם השולט היה חרפרף, והיתה ממש חסרה לי קצת חמיצות שתאזן אותו. אבל מה שבאמת הפריע זה קוביות של אבוקדו שהיה קשה ברמה שלא ראוי להגיש ואני ממש לא מבין איך נתנו לזה לצאת ככה, כי זה הפך את הטרטר למאד מבאס לאכילה.

עוד הגיע המרק (16), עם הכיסונים האסורים. המרק עצמו - לא רע. ציר בקר עשיר. פטרוזיליה. . הכיסונים, שבגללם הזמנו את המרק, הרבה פחות. הקרעפלאך של אמא שלי ז"ל היו הרבה יותר מוצלחים בסעיף הבצק. הבצק שלה היה כמו קטיפה. כאן הוא היה קשה מדי, ולכן גם המיני חינקאלי האלה נוספו לרשימת האכזבות.

מצעד המנות לא מסתיים. גם העיקרית של הקטנה, פסטה קרבונרה (22), הגיעה. את המנה הזו לא טעמתי, אבל הקטנה אהבה.

נוסף הגיעה גם המנה העיקרית שלי: תבשיל שעועית מסורתי (19) ובצד: לחם וחמוצים. האמת שבעיקר סיקרן אותי תבשיל השעועית, והוא באמת היה מיוחד. אפילו לא רע. מצד שני, אני לא יכול להגיד שהייתי מזמין את המנה הזו פעם נוספת. את הלחם והחמוצים לא ממש הבנתי. כאילו בכח חיפשו מה להוסיף למנה הזו. בטח יהיה מי שיגיד שזו מנה יחסית "כבדה" אז החמוצים אמורים להקליל אותה. יכל להיות הסבר טוב אם החמוצים היו באמת חמוצים, אבל החמיצות שלהם כמעט לא היתה מורגשת.

כמו שאפשר לראות לא היה שום הגיון קולינארי וואטסואבר להגיש את מקבץ המנות הזה ביחד, למעט חוסר אכפתיות מוחלטת מהסועד. הזמנת - קיבלת. סדר? למי אכפת. המינימום זה לשאול איך תרצו לקבל את המנות. אם לא שואלים, אז מינימום הגיון שירותי זה להפריד בין העיקריות לראשונות. לראות את כל המקבץ הזה מגיע ביחד זה היה פשוט ביזיון. 

למקרה ששכחתם, אגב, יין טרם קיבלנו בשלב הזה, אפילו שאנחנו כבר למעלה משעה יושבים במסעדה, ואנחנו כבר אחרי העיקריות, ולמרות שכבר כן הזכרנו למלצרית אחרת שהצלחנו להשיג שעדין לא קיבלנו אותו. בשלב הזה כל מה שרצינו זה לחפש את המלצרית כדי שתבטל את היין, כי זה כבר היה באמת מטומטם, רק שהפעם הבאה שראינו את המלצרית היה כשהיא הביאה את היין.

אל תשאלו למה, אבל ויתרנו לה. כנראה שאחרי כל כך הרבה אוכל שהגיע ביחד היינו צמאים. 

המנה העיקרית של האישה, סלמון וולינגטון (55), היתה היחידה שעדין לא הגיעה. אני בטוח שאם היא לא היתה צריכה את האקסטרה זמן שלה בתנור, גם היא היתה מוצנחת יחד עם יתר המנות, כי למי אכפת. 

סופו של דבר (20:45) הגיע הוולינגטון. מנה גדולה מחולקת לארבע. אני חייב להגיד שאם מתעלמים מהקפולסקי מוקרם פטריות של שנות השמונים, זו היתה המנה הכי מוצלחת של הארוחה. היחידה שהייתי מוכן להזמין בביקור נוסף.

קודם כל - סחטיין על הדיוק בצליה של נתח ענקי של סלמון בלי לראות אותו בעיניים, ולהוציא אותו מהתנור בול all over. גם הבצק שעטף את הסלמון היה נפלא. המילוי כאמור קצת יותר מדי מוקרם לטעמי, אבל עדין מנה ממש ממש טעימה. קרן האור היחידה בכל הארוחה הזאת.

הארוחה כולה 280 שקל, יקר יחסית לגיאורגיה אבל עדין מחיר מצחיק.

הבוטום ליין די ברור: זה היה ביקור מתיש מבחינת השירות ומאכזב מאד מבחינת הטעמים.

נדיר שאני אכתוב בוטום ליין כזה על מסעדה, אבל אם אתם רוצים לאכול במסעדה שאכפת לה מכם ולא רק מכאלה שבאים לחגוג אירוע: אל!!!!!!! תלכו לרוסטוולי.