באופן די מפתיע - זהו הביקור הראשון שלנו ב-1910. המסעדה נמצאת בתוך דגניה א. יש מגרש חניה די גדול שלשמחתנו היה מלא. כחמישים מטר ממנו נמצאת הכניסה למסעדה. לתשומת לב המסעדה - עוד שלושה פנסים בדרך יכולים לעזור, בתקווה שזה לא דורש את כינוס המועצה של הקיבוץ.

פתחנו עם פוקאצ'ה חמה. צינור באורך של 80 סנטימטר. מרשים מאד וגם טעים מאד. הגיע עם שלושה ממרחים: עגבניות עם שמן זית וטיפ טיפה חריף (Odelia Certified), קרם חציל ומטבל שעועית עם המון פטרוזיליה. שלושתם נחמדים אבל הפוקאצ'ה בהחלט גנבה להם את ההצגה. 

המנה הבאה - תמנון על הפלנצ'ה עם קרם טחינה, בצלים ועשבים טריים (אני טעמתי בעיקר כוסברה ואני חולה על כוסברה, אבל מי שלא אוהב כוסברה שייקח בחשבון - זה מרכיב די דומיננטי בטעם של המנה). התמנון עצמו - רך, בשרני, תענוג לאכילה. היה קצת מסובך להרכיב כל פעם ביס מהכל אבל כשהביס הכיל את כל המרכיבים ביחד - זה היה תענוג. השילוב של התמנון הכוסברה והטחינה - בינגו. הנקודה היחידה שקצת הפריעה לי היתה טעם קצת חרוך לתמנון, אבל השילוב עם יתר המרכיבים הקהה את זה כך שלהכל ביחד היה טעם מנצח. 

למרות הניוקי הישראלי הממולא בבשר שנקרא די מסקרן, כשיש לי מנה של ניוקי קלאסי אני תמיד אעדיף אותה ולא הצטערתי גם הפעם. ניוקי מ-ו-ש-ל-מ-י-ם. עובר על כל הדיווחים שלי וכל מי שעיצבן אותי אי פעם עם המרקם של הניוקי אני שולח ל-1910 שילמד איך להכין כמו שצריך. הקטנה שלנו, שגם היא חולה על ניוקי כמוני, כמעט התעלפה. עוד היה שם הרבה חמאה - כי חייבים. מרווה. כמהין שהורגשו היטב. פרמז'ן. אספרגוס. ניוקי מופתי. אין מה להוסיף.

עוד מנה מהקו האיטלקי של המסעדה - רביולי שרימפס. עוד מנה מופתית. המילוי היה וואו. מסביב חמאה. אפונה. קצת פטרוזיליה. אני מרגיש שאני קצת מתחיל לחזור על עצמי עם הסופרלטיבים אז אסתפק בתמונה למרות שהיא גם מישום מה יצאה קצת אדמדמה וגם הרביולי נראים בה קטנים יותר ממה שהיו. לי בצלחת הם הרגישו יותר גדולים.  המנה הפייבוריטית של הקטנה, אגב.

על קינוח ויתרנו, כי היינו מאד מלאים, וזו היתה אחת הפעמים ששמחתי לסיים ארוחה בלי קינוח אבל עם טעם טוב בפה ותחושה נעימה בבטן. הארוחה, כמו שאפשר להבין - הכי קרוב שאפשר לארוחה מושלמת. אפילו החצי טרוניה על מנת התמנון בסופו של דבר לא פגמה בטעם ולכן אני לא יכול ממש לבוא בטענות. ביצוע מושלם של כל המנות. 

הסכום הכללי של הארוחה יצא די מגוחך - 330 שקלים כולל שתי כוסות יין במחיר מאד שפוי (35 לכוס של טאלו פרימיטיבו). נראה לי שאם הייתי גר באיזור הייתי מגיע לשם פעם בשבוע. 

שאפו שאפו שאפו - 1910 עשו לנו מאד מאד נעים בבטן. נשמח מאד מאד מאד לחזור לשם. 

ברוטנברג דוקא ביקרנו לפני כמה שנים, אבל לצהרים ולא לערב. בירידה מהכביש הראשי נראה כאילו הווייז התבלבל אבל אחרי קילומטר מגיעים למסעדה. כשההנחייה היתה לסגור את המסעדות, רוטנברג הודיעו שהם ימשיכו בכל מקרה לארח בגינה. סוג של יצירתיות ישראלית: הארוחה תוגדר כטייק אווי לגינה... כי טייק אווי מותר. אז נכון שהמלצרים שלנו יעשו בשבילכם את הטייק אווי אבל זה עדין טייק אווי... עוד אחת מהיציאות שמדגימות את הטירוף של התקופה בה אנחנו חיים. כשהגענו הגינה אכן פעלה אבל אנחנו העדפנו לשבת בפנים. בכל זאת יותר אוירה של המסעדה.

לפתיחה הוגשו טוסטונים שאני לא זוכר מה היה עליהם אבל הטוסטים עצמם, שחזרו גם במנה נוספת, קצת הרסו את ההנאה מהמנה. הם היו מהסוג הדקיק והקשה שאישית, אני פחות אוהב. 

לחמי הבית נתנו תצוגת בצק הרבה יותר משכנעת. לחם מחמצת פשוט וטעים ומעין ג'בטת דגנים שהיתה טעימה והייתי שמח לקבל ממנה קצת יותר (לא חייב את המטראז' של 1910 אבל הפרוסה הבודדת שצריך היה לחלק ל-3 כי גם הקטנה שלנו לא פראיירית נגמרה לי מהר מדי.

התפריט, שנקרא "תפריט גינה", הורכב מהרבה מנות קטנות/בינוניות וכמה מנות עיקריות. מהמנות הקטנות יותר הגיע ראשון סלק צרוב עם זרעי חמניה. אצלי במנות סלק אין אפור. או שזה מדהים או שזה נפילה. לשמחתי כאן זו היתה מנת סלק מדהימה. הצליחו עם כל כך מעט מרכיבים לתת כל כך הרבה טעם... אלו בדיוק המנות שמפתיעות אותך הכי הרבה. פשוט וואו.

מנה נוספת שלא צולמה - פאטה כבד ברווז עם ריבת פלפלים. הפאטה - קלאסיקה שעבדה היטב. מה ששוב, הוריד מהמנה, היו הטוסטונים. אותם טוסטונים שפתחו את הארוחה. קשים, דקים, היה עדיף לקבל טוסטונים יותר סטנדרטים. 

עוד מנה מה"קטנות": קרעי תפוחי אדמה צלויים שהוגשו עם גבינת מרסלן וסלסולים של בצל ירוק. התפוחי אדמה - מעולים. הגבינה היתה שילוב טוב מבחינת הטעם, אבל פרקטית - בשביל להרגיש את הקונטרסט של התפוח אדמה והגבינה היה צריך לקחת בכל ביס די הרבה גבינה, כך שדי מהר נשארנו רק עם תפוחי אדמה. הקטנה קיבלה את אותם תפוחי אדמה, במנה של ההמבורגר שהזמינה, עם מיונז בצד, ובגלל שהטעם של המיונז היה הרבה יותר חזק והיה צריך רק נגיעה קטנה של המיונז בתפוח האדמה - זה עבד הרבה יותר טוב מאשר הגבינה. כך שהרעיון סבבה והשילוב היה ממש ממש טעים, אבל פרקטית - זה לא כל כך עבד. 

ההמבורגר עצמו - סביר, אבל אני אוהב את הקציצה עם יותר מלח, יותר שומן וטעם יותר מעושן. הקציצה שהוגשה ברוטנברג היתה לי אנמית מדי. התפוחי אדמה, כאמור, היו מצויינים, וכאן השילוב עם המיונז עשה את העבודה.

העיקרית שלנו - בצלים במילוי פריקה ואורז, עם אגוזי מלך ושקדים - מנה מצויינת. הממרח הקרמי שעשוי משקדים הזכיר מאד את ה"טחינת שקדים" שקיבלנו ב"בורק". הבצלים שהיו מעט מתקתקים - נפלאים בעיניי. המילוי בלט לטובה ו"הרים" את המנה. נרשמה כמנה עיקרית טובה מאד שהייתי מזמין שוב בשמחה.

הפעם כן הזמנו קינוח, אבל היות וטעמנו ממנו בדיוק חצי ביס והשארנו את כל היתר לקטנה - אני לא כל כך יכול לכתוב עליו. 

קצת לא פייר להעמיד את רוטנברג אל מול המושלמות של 1910 מהערב הקודם, אבל למרות שלא כל המנות היו 100% החוייה בסך הכל היתה חיובית. להמבורגר כנראה יש מקומות אחרים, אבל אם נשים אותו בצד - בנוסף לשתי מנות שהיו ממש שיחוק (הבצלים והסלק) גם המנות שהיה לי מה להעיר עליהן (הפאטה והתפוחי אדמה) היו בסך הכל טעימות, ומה שכתבתי הן בעיקר הצעות לשיפור.

באופן כללי נהננו גם מהאוכל וגם מהאוירה, וגם את רוטנברג רשמנו כמקום שבהחלט נשמח לחזור אליו.