אואזיס וקינוח בברוט, יום נישואין (דיווחים מהארץ)

מאת Gרר @, Friday, June 05, 2020, 19:59 (לפני 182 ימים)
נערך על ידי Gרר, Sunday, June 07, 2020, 08:20

וואו. לא חשבתי אי פעם שאצטרך להתנזר מביקור במסעדה למשך יותר משלושה חודשים, אבל לפי הדיווחים בפורום הזה - עברו קצת מעל לשלושה חודשים מאז הביקור המוצלח שלנו בבסטה. יום נישואין הוא סיבה מספיק טובה לשבור את הצום, ובחרנו באואזיס בעיקר בגלל שלא היינו בה המון המון זמן.

לא הרבה השתנה במקום חוץ מהמרווח בין האנשים והטכס של מדידת חום ולקיחת שמות בכניסה. היה גם מוזר לראות את כל אנשי הצוות במסכות ולדמיין שאתה בכלל באסיה. רימה, כרגיל, ליד הסירים, והיא מקבלת אצלי הרבה הערכה על כך שכל כך הרבה שנים היא מתייצבת מדי יום כדי "לדפוק" עבודה, ולא מסתפקת בלפקח על העניינים אלא ממש ממש בוחשת בסירים. תענוג לראות שף שגם אחרי כל כך הרבה שנים עדין "חי", נושם ומזיע את המטבח שלו.

עוד משהו שלא השתנה - הבלאדי מרי לפתיחה. כמו תמיד - עושה היטב את העבודה.

התפריט של אואזיס הוא אחד היותר קשים לפיענוח בשבילי, עם לא מעט מרכיבים שאני לא מכיר, ודי קשה לי לדמיין את המנות תוך כדי, וזה כמובן עוד קומפלימנט לייחודיות של המסעדה. תמיד כיף להתנסות בדברים חדשים שאתה פחות מכיר. 

מהראשונות בחרנו שתים: סלט זוקיני נא (58) וסקאלופ טמפורה (92). ראשונה מהן הגיעו הסקאלופ. לא חושב שאי פעם יצא לי לאכול סקאלופ בטמפורה, וזה היה ממש מוצלח. הציפוי הפריך עשה את העבודה. אם כבר מדברים על הקושי של התפריט - איך אפשר לדמיין מנה שמתוארת עם "אבקת תה ירוק מאצ'ה, פונזו של ניגרי סאקה, יוזו קושו, סומן של שזיף ורוד ושיסו מהגינה של רימה"? בשפת בניאדם - רוטב יפני חמצמץ ומרענן שהשתלב היטב עם הסקאלופס ואיטריות דקיקות כמו שאפשר לראות בתמונה. בדיעבד - המנה המוצלחת ביותר בארוחה לטעמי, פיוז'ן מהסוג שרימה מצטיינת בו.

הסלט, מבחינת מרכיבים - אולי המנה הכי פשוטה בתפריט. רצועות זוקיני נא, תל של פקורינו רומאנו מגורדת ולימון. על פי התפריט גם שמן כמהין אבל הוא לא ממש הורגש. זה הכל. ההגיון של המנה די ברור. הלימון ייתן חמיצות. הפקורינו מליחות. על פניו מה צריך יותר. בפועל - זה לא היה מושלם. לא יודע מה היה חסר. לאישה זה היה קצת חמוץ מדי לי דווקא חסרה חמיצות או משהו אחר שייתן עוד מימד וירים את המנה. גם הגודל לא היה סביר. באיטליה אכלנו מנה דומה שהוגשה בפחות מחצי הכמות. זאת בכל זאת מנה די חד גונית וצלחת כל כך גדולה שמספיקה גם לארבעה אנשים ממצה את עצמה איפשהו בחצי הדרך. אז זה לא שממש סבלנו אבל זה לא התעלה.


הראשונה מבין שתי העיקריות שהזמנו - מולים בניוקטי די סארדי (145). מבחינה ויזואלית - מקסים. השחור לבן של המולים VS הניוקטי עם החמאה והגרידת לימון - מסוג המנות שמגיעות לשולחן והעיניים אומרות - יאממי!


הבעיה היא שמראה עיניים יכול להטעות ובמקרה הזה - ההתלהבות הראשונית מהמנה צנחה די מהר. הניוקטי עצמם היו די קשים. אמנם תיארנו לעצמנו שניוקי עשויים מקמח ולא מתפוחי אדמה לא יהיו ממש "עננים" רכים אבל המרקם היה נוקשה הרבה מעבר למה שציפינו. יכול להיות שאם הם היו מוגשים עם רוטב סמיך יחסית זה היה משפר את המצב. ראיתי לפחות באתר בישול אחד את המשפט Gnocchetti pasta is well suited for use with heavy sauces. אבל כשהם מוגשים ללא רוטב אלא כליווי למולים, אז זה מאד מבליט את המרקם שלהם כי אין רוטב ש"יטשטש" אותו. המולים - לא בשמיים. ארטישוק שהיה במנה היה דווקא נחמד מבחינתי כי הוא הוסיף משהו קצת אחר, דוקא האישה פחות אהבה. הכל ביחד היה מאכזב מספיק בשביל שלא ממש יתחשק לנו לאכול את המנה, ולזכות המסעדה הם גם זיכו אותנו עליה.

העיקרית השניה - פילה דניס פריך (133), היתה יותר מוצלחת. בעיניי החלק הממש מוצלח היה הדניס עצמו, שקיבל פריכות נפלאה והיה פשוט תענוג לאכול אותו. תכלס -  הייתי מסתפק בלאכול אותו לבד עם צ'יפס בצד וכוס בירה (סליחה רימה...). החלק השני של המנה, סלט של איטריות שעועית, מלפפון, בזיליקום תאילנדי, ליים וכו' וכו' היה נחמד בפני עצמו, ואולי בתור מנת פתיחה הייתי נותן לו יותר התלהבות בדיווח, אבל טעם מעט אניסי שלו לא כל כך חיבר לי אותו היטב עם הדג ולא הרגיש לי שייך למנה.


מהקינוחים שם אף אחד לא דיבר אלינו במיוחד, אז חצינו את הכביש כדי להזכר שוב בקינוח הקראמבל לימון הנפלא של ברוט. 

כמו שאפשר להתרשם מהדיווח, הבוטום ליין של הביקור באואזיס לא מרקיע שחקים. to be honest, הוא לא כל כך עמד בציפיות. בהסתכלות לאחור - אף אחת מהמנות לא ממש "העיפה" אותי. הכי קרוב לזה היו הסקאלופס, שהיו ממש טעימים והדניס של מנת הדניס שהיה נפלא ממש. כל היתר - אקזוטי, מעניין, מקורי, אבל לא התחבר לקונצרט שלם. אם כבר, אז הזכיר יותר את הכיוון כלים של התזמורת לפני שהקונצרט מתחיל. הרבה צלילים יפים אבל זה עדין לא המוזיקה. 

ולכן, עם כל ההערכה שיש לי לפועלה של רימה, אני נאלץ לסכם את הארוחה בצבעים קצת פסטלים. לא אכזבה קיומית. היו רגעים יפים, ולמעט מנה אחת, שלא נאכלה (הניוקטי"), בכל מנה היו גם דברים לחיוב, אבל הסך הכל היה פחות ממה שציפיתי, וכנראה שהביקור הבא במקום יהיה אחרי מנוחה ארוכה יחסית. הקינוח של ברוט, לעומת זאת, בהחלט עשה חשק לחזור לשם.


powered by my little forum