חיפשנו מקום נחמד לאכול אחרי טיול ביפו, עם ילדים. אני רציתי ג'מה אבל האישה הטילה וטו על איטלקי. בסוף הלכנו לקזינו סן רמו, לא רחוק מככר נוגה, מסעדה שמתפקדת גם כפאב בשעות הערב. בצהרים היה מאד נעים לשבת בחוץ, סוף סוף קצת שמש אחרי כל הסגריריות של החורף.

האישה החליטה להזמין שתי מנות ראשונות. הראשונה הראשונה (יש למישהו פתרון לבעיה הלשונית הזאת? כל פעם אני מסתבך עם זה) סלט ירוקים (42). בראש היה לה משהו הרבה יותר מלבב מהצלחת חסרת ההשראה שהיא קיבלה, שהיתה בעיקר חסה עם קצת תרד וקישואים.

הראשונה השניה שלה, מנה שעל פניו בתפריט נראתה לי אחת המעניינות ביותר שם - קלמרי צרוב ממולא בחציל שרוף פטה ופריקה (46). בפועל - קלמרי שהיו בלתי אכילים לחלוטין. בבחירה עיוורת בין סוליה לקלמרי שקיבלנו - הייתי הולך על הסוליה. למרות שהמלצרית טענה ש"ככה זה מגיע" בכל זאת ביקשנו להחליף את המנה. זה די נדיר אצלנו, אבל הפעם באמת שזה היה מתבקש.

מנות ראשונות נוספות שהוזמנו: ארנצ'יני גבינה שהיו עשויים דווקא מפריקה על רוטב עגבניות שבתפריט מכונה גספצ'ו (45). החברים שהזמינו את המנה מאד אהבו. אני טעמתי ביס קטן ולא מספיק מייצג כך שאסמוך עליהם. מנה נוספת שלא טעמתי - שרימפס ותרד בשמן זית, חמאה ושום עם קצת צ'ילי אדום (56). את המנה הזו לא טעמתי בכלל. החברים אמרו שהשרימפס היו טובים, אבל התרד, כמו בסלט, משמים לגמרי.

לעיקרית אכלתי המבורגר עם קרעי תפו"א במקום צ'יפס (68) + בייקון (14). הקציצה היתה סבירה מאד. לא מליגת העל של תל אביב אבל בהחלט ראויה. הבייקון ככי ככה. מיונז אריסה שהוגש לצד ההמבורגר היה מטבל ממש נחמד (לידיעת חתולית: לא חריף בכלל). התפו"א, עם גרידת לימון, טעימים מאד. עיקרית מוצלחת שם.

עיקרית נוספת שהחברים הזמינו - פילה בורי על חלה (64) היה טוב מאד בטעמים אבל מלאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא שמן, שמאד "הוריד" מהמנה. אפשר היה לראות את זה על החלה שהפכה לספוג שמן תוך כדי האכילה. חבל.

העיקרית ה"מוחלפת" של האישה - מינוט סטייק מבשר אנטריקוט, עם מעין רוטב פלפלת על טחינה עם קצת אריסה, ביצת עין ואותם תפוחי האדמה שאני קיבלתי (84). מכל המנות שהן לא המבורגר - זו היתה כנראה המוצלחת ביותר. אמנם יד מאד נדיבה על הפלפל אבל זה השתלב היטב עם הטחינה והאריסה והיה מאד טעים לאכול את השילוב הזה ביחד.

למרות המינוס שנרשם למלצרית על ה"ככה זה מגיע" בנוגע לקלמרי, השירות שם היה חביב מאד.

לסיכום. כמו שאפשר להתרשם מהדיווח - ארוחה מאד לא אחידה ברמה שלה. לפעמים זה הרגיש כאילו שני מטבחים שונים מוציאים את האוכל. מצד אחד המבורגר ומינוט סטייק מאד ראויים, מצד שני קלמארי שלא היה ראוי להוציא אותו וסלט משמים. קשה לכתוב סיכום חיובי על ארוחה כל כך לא יציבה, וחבל, כי המנות הטובות הראו על פוטנציאל חיובי ואני מקווה שמישהו שם יישר את הקו כך שאפשר יהיה להמליץ בלב יותר שלם.

עשר דקות בתור! אמרו אלה שיצאו משם. אל תדאגו, זה הולך ממש מהר, אמרו אלה שלפנינו בתור. אז את התמונה הבאה אני אביא כשירות לציבור: כשהתור נראה ככה - תדעו שזה 30 דקות, ושלא יעבדו עליכם. עלק עשר דקות. ידעתי מראש שזה לא עשר דקות, אבל כדי לא להתקטלג כמשבית שמחות מדופלם חיכיתי בסבלנות.

מדהים לראות איך מקום שהתחיל כחצי פופ-אפ הפך לאחד התורים הנחשקים בתל אביב. ליד הכניסה - סדרן שעומד עם חבל כמו בכניסה לשגרירות ארצות הברית. לפחות כאן אפשר להכניס את התיקים והטלפונים. בשגרירות יש פיצוציה ממול שעושה על זה יותר כסף מאשר על הסיגריות. כשנכנסים סוף סוף בפנים - זה מה שרואים.

שתי השורות הקרובות הן הכנאפה במצב הסופי. היתר זה לפני ש"הופכים" אותם, עם הגבינה המפוררת. על זה הם שמים גלידה ושברי פיסטוק וככה, בסופו של דבר, נראית המנה:

נתחיל מהסוף: הגלידה, בקופסאות שלא זיהינו את המקור שלהן. מעניין מאיפה הם משיגים את זה. מאד פחדתי מהגלידה. אני לא אוהב ששמים לי גלידה על מאפה רותח והיא מתחילה לנזול עליו ולהשתלט על הכל, אז אכלתי אותה די מהר. סך הכל גלידה מוצלחת. מסטיקית אבל שמנתית מאד. בהחלט היה שווה לקחת אותה. זה גם מעביר קצת את הזמן עד שהכנאפה הרותחת מתקררת קצת. אבל אני עדין חושב שצריך לאכול אותה יחסית מהר, לפני שהיא מציפה את הכנאפה.

צורת ההכנה הזכירה מאד את הכנאפה שאכלנו בשוק בנצרת לאחרונה. בשני המקרים מקבלים את המנה היישר מהאש, שלא כמו בכנאפיות המסחריות ששם עושים תבנית של מטר על מטר וכל דקה שהשאוורמה עומדת עליה היא מאבדת את עצמה. אחד המקומות היחידים שלא סובלים מכך הם קשאש בעכו, אבל זה כנראה בגלל ששם, בגלל הביקוש, תבנית לא מצליחה להחזיק יותר מרבע שעה אחרי שהיא יוצאת מהתנור. כאן, כמו גם בנצרת, זה באמת טרי וחם, וזה מוסיף המון נקודות זכות לכנאפה.

עוד נקודת זכות שרשמתי כאן, וגם בנצרת, זה שלא הציפו את הכנאפה בתועפות של מי סוכר. ביג לייק מבחינתי.

לסיכום - כנאפה טעימה. לא הטובה ביותר שטעמתי, בטח לא במרקם שהיה על הגבול (אבל בצד הנכון של הגבול) מבחינת הצמיגיות, אבל בהחלט טעימה. בתרגום למונחי מישליין - לא הייתי עולה לרגל ליפו במיוחד בשבילה, ממש ממש לא. אני גם לא חושב שהיא שווה למעלה מחצי שעה של תור. אבל אם אתם ביפו והתור לא בשמיים - היא לא מאכזבת.