הזמנה לג'ארדיניו של בר צנגר היתה לנו תוך כדי משחקי השף אבל לפני שהוא זכה, כי הוא היה מתמודד שמאד חיבבנו ומאד סקרן אותנו. בגלל הסבב האחרון עם אירן ההזמנה בוטלה, ואז כשחזרה ההפוגה הסתבר שהוא בכלל עבר למשייה. 

תכלס לא ברור לי למה משאירים את השם משייה, שלא מעט אנשים מזהים עם יוסי שטרית, בעוד שהגילגולים של המסעדה שהגיעו אחרי לכתו לא היו קשורים לחלוטין למשייה ה"מקורית". גם אם משייה היא לא מסעדה של שף קבוע אלא חלל שמארח בכל תקופה שף אחר היה אפשר לחשוב על שם אחר לחלל כזה מאשר לשמר את השם משייה. לפחות את העיצוב השאירו, להבדיל מהמסעדה של מלון ג'ורג' שעבדה דמולישן שלם. 

ישבנו על הבר ופתחנו עם הלחם הסקוטי של המקום (32). אני לא סגור על מה הופך אותו לסקוטי דוקא, אבל הלחם עצמו פגז. לחמניות כיפיות שמחוברות אחת לשניה מה שאומר שכל פעם שאתה תולש ממנו את אחת מהן אתה מקבל איזון מושלם של המרקם. הוא הוגש חם, כמו שצריך, יחד עם חמאה מוקצפת וסלסת עגבניות שמן זית (שהיו מצויינים), זיתים (שמבחינתי יותר מתאימים להגשה בבר ולא במסעדת שף - אפשר היה לוותר עליהם), וקרם חצילים שרופים שפחות התחברתי לטעם השרוף המאד דומיננטי שלו. סך הכל מנת לחם מצטיינת ומושחתת במיוחד. הצילום הוא לא שלי אלא עיבוד של תמונה מתוך סירטון תדמית של המסעדה, אבל הייתי חייב תמונה של הלחם הסקסי הזה.

המנה הבאה טרטר טונה (86). מנה יפהפיה. לדעתי המנה שהיתה הכי מושלמת מכל הבחינות. גם הטרטר כיפי, עם ויניגרט צ'ילי מעט חריף. השבבים למעלה זה מתפוחי אדמה. קולי יוזו בצד. הכל התחבר ממש טוב עם שילוב מאד כיפי של טעמים ומרקמים. יופי של מנה.

המנה שאחריה - גם היא יפה ממש, אחת ממנות הדגל של המסעדה שהולכת עם בר עוד מהמסעדה הקודמת - קובנייה בקר (88). הרוטב האדום זה ויניגרט עגבניות - טעים ממש. הנגיעות הלבנות מיוגורט יווני. הנגיעות האדומות שמן צ'ילי. העלים הם של זעתר. איכשהו מהניראות של המנה יש ציפיה לקובניה שנותנת הרבה יותר קיק של הבשר והאמת שדווקא פה המילוי היה מאד מאד עדין, בקושי מורגש. לא יודע אם זה ככה אמור להיות או שבמקרה יצא קצת יותר עדין ממה שבדרך כלל, אבל קצת יצר קונטרסט עם הציפיות. בסופו של דבר טעים, במיוחד הרוטב שעוטף מאד יפה את הכל, אבל הרגשתי שעם כתום כזה חזק היה נחמד אם המילוי היה גם כן יותר בועט.

במנה הבאה היתה תוצאה של תחרות בין שתי מנות תירס שהתחרו עלינו בתפריט: האחת היא קערה של תירס לבן עם חמאה חומה. השניה שזכתה נשמעה יותר מעניינת: אנילוטי תירס (88) עם קציפת תירס לבן, וגרידה של פיסטוק. על פי התפריט גם שמן כוסברה וטרגון. נתחיל מהאנילוטי. הבצק שלו היה יחסית עבה למה שהייתי מצפה מבצק של אניולוטי. זה לא הפריע, אבל גם כאן יצר פער ציפיות. הקצף של התירס הלבן על הגבול של להיות מתוק מדי. אבל הכל ביחד היה טעים. אז גם כאן למרות הפער בין הציפיות לבין מה שהוגש - זו היתה מנה טעימה מאד.

סיימנו עם קינוח של אננס וקרם קוקוס (58). האננס היה שם בכמה צורות, גם השבבים הקטנים שמעל הגלידה הם מאננס. קינוח קליל, מהסוג שאנחנו אוהבים, מסיים ארוחה ברעננות בלי להכביד. המשחק בין הטמפרטורות למרקמים עבד יופי בהתחלה, אבל די מהר הטמפרטורות התאזנו ואז היה קצת פחות כיפי בלי המשחק טמפרטורות, אבל קינוח שדפינטלי הייתי מזמין אותו שוב. 

גם המלצרית ששירתה אותנו לאורך רוב הארוחה וגם המתלמד שלצידה היו סופר ידידותיים ואינפורמטיבים, קשובים לכל בקשה, מנות הוגשו אחת אחת כמו שביקשנו עם רווח הולם ביניהם. יין הגיע בול בזמן. כל מה שצריך כדי לסמן וי על השירות היה שם. שאפו.

סיכום

איכשהו באתי עם ציפיות נמוכות יחסית, אבל יצאתי מרוצה מהארוחה. זו לא ארוחת חלומות מהסוג של R48 או היבה והיא גם לא מתיימרת להיות כזאת. המסעדה היא יותר על הליין של cue, סנטי, אריא ז"ל, וכו'... מקומות שבהן אתה מקבל חוייה קלילה יחסית אבל טעימה. למרות פערי ציפיות מסויימים בחלק מהמנות - אי אפשר לבוא בטענות על אף מנה. היה טעים, עם הצטיינות של הלחם, הטרטר והקינוח. את המנה הכתומה הבועטת חייבים לקחת שם כי היא הכי מזוהה עם השף, אז מי שלוקח... שידווח אם גם אצלו המילוי היה מאד עדין כי מסקרן אותי לדעת.

יש גם לא מעט מנות מסקרנות בתפריט שלא טעמנו אז בהחלט יש מקום לביקור חוזר. הלואי רק שייפתח הקו הסגול כי תחנה של הרכבת הקלה ליד יכלה להפוך את כל העסק להרבה יותר אטרקטיבי מאשר להגיע ברכב לאיזור הצפוף הזה.