העיירה הראשונה שהגענו אליה נקראת גטלינבורג, והיא אחת משתי העיירות שבדרך כלל שוהים בהן כשמטיילים באזור הזה שנקרא "סמוקי מאונטיין". הדירה היתה קצת מבודדת, עולים אליה בכביש מתפתל שעולה מהכביש הראשי. העליה היתה קצת מציקה, אבל על התמורה אי אפשר להתווכח.

כמו שאפשר לראות, האיזור שופע יערות, שחיים בהם דובים שאין שום סיכוי לא להתקל בהם מקרוב. הדובים לא תוקפניים. הם בסך הכל מחפשים אוכל, ואם נותנים להם את ה-space שלהם אז הכל בסדר.

אנחנו פגשנו לפחות 6 כאלה. אחד גור, שראינו מהחלון של המכונית ממש ליד הדירה שלנו. אחד גדול בכניסה למסעדה, ממש ברחוב הראשי של העיירה. עוד כמה על העץ בטיול אופניים. חוייה קצת מלחיצה אבל בעיקר כיפית.

הרחוב הראשי של העיירה חמוד, עם הרבה חנויות מצועצעות, אבל רואים שהוא תפור לתיירים ולא משהו שהתפתח באופן טבעי עבור המקומיים. מצד שני כשנוסעים עשר דקות לעיירה בשם Pigeon Forge ורואים את המקבץ האינסופי של האטרקציות הממוסחרות שיש שם - אז הרחוב הראשי של גטלינבורג מקבל פרופורציה לא רעה בכלל.

צ'רוקי גריל הוא סטייקהאוס דרומי אופייני שנמצא ברחוב הראשי הזה. תכף אחרי שנכנסנו עבר שם הדוב הגדול בתמונה. למזלנו היינו מהצד הנכון של הזכוכית כי הוא חלף ממש מול הכניסה.

לא היינו מאד רעבים אז דילגנו על הראשונות והתמקדנו בעיקר. אנטריקוט ו-NY Strip מגיעים נקי בגדלים של 400. אנחנו העדפנו את הסינטה 300, שמוגש עם כל מיני "שידרוגים". שלי הוגש עם פרורי גבינה כחולה ורוטב שמבוסס על עגבניות מיובשות ופטריות (30$) אני בטוח שיש כמה חובבי בשר שמגלגלים עיניים עכשיו מהרעיון של "לקלקל" סטייק עם גבינה כחולה, אבל האמת שזה היה ממש ממש מוצלח.

בראש ובראשונה הסטייק (ביקשנו מדיום) שהיה טעים ממש. מזמן לא אכלתי נתח כל כך מושלם. וחוץ מזה הגבינה ממש שידרגה. בגלל שזה היה בפירורים ולא כרוטב, אפשר היה לשלוט במדוייק על המינון של הגבינה בכל ביס ולא לתת לה להשתלט. 

התוספת שרואים מימין הוא פירה שמוגש עם "פירורי" שניצל מעליו. פעם ראשונה שאני פוגש פירה שמוגש ככה והאמת שגם זה היה שיחוק. האישה והקטנה לקחו שידרוג פחות מתפרע: אותו נתח (סינטה) עם שמן זית וחמאת וורצ'סטייר. גם הוא היה מצויין.

המלצר ששירת אותנו ביקש דרכון להוכחת גיל כשביקשנו יין, וזה היה אחד ההזויים, אבל מעבר לזה הוא היה סבבה לגמרי. 

בוטום ליין - סטייקהאוס מוצלח מאד, שעושה כבוד למטבח הדרומי + בונוס של מפגש עם דוב - מה צריך יותר? 

גרינברייר הוא סוג של מוסד בגטלינבורג. מהמקומות שקיימים המון שנים. מבנה היסטורי מעץ, תקוע באמצע היער, עם פוחלץ של צבי שבודק אותך בכניסה. התמונה החיצונית היא מהאתר של המסעדה. כשמסעדה ממוקמת באמצע היער וכבר במגרש החנייה שלה יש שלט שמזהיר מדובים אתה מעדיף לא להתעכב...

כצפוי ממסעדה באיזור הזה, המסעדה מציעה לא מעט סטייקים מיושנים, אבל כיוון שסטייקים כבר אכלנו העדפנו להתרכז במנות האחרות ויש שם דווקא לא מעט מנות שנחשבות "מסורתיות" לאזור הדרום, רובן מוגשות עם פרשנות מודרנית.

הלחם שמגיע לפתיחה הוא לחם תירס, שמוגש בקערה כשהוא ממש לוהט, ועליו גוש חמאה שממיסים לתוכו. טעים ועשיר אבל ביננו אין לחם תירס שמנצח לחם רגיל.

לקחנו שלוש מנות פתיחה. הראשונה שילוב ים יבשה של בטן חזיר וסאקלופס על קרם תירס מתקתק (28$). בחיים לא הייתי חושב לשים את שניהם על צלחת אחת אבל האמת שהשילוב היה מוצלח. הקרם תירס נתן קונטרה לטעם המעושן. הסילסולים שיש בצלחת זה שומר שאני לא אוהב אז ויתרתי.

השניה אגרול במילוי קונפי ברווז (16$). הרוטב החפרף לא זוכר עליו הרבה חוץ משהוא היה מוצלח. האיטריות, אטריות soba שלפי מה שהבנתי הן עשויות מכוסמת, אבל לא ממש הבנתי למה המנה הזו צריכה אותן. הייתי מסתפק באגרול עצמו שהיה מצויין.

הפתיח השלישי crab cake שמנמנה שהיתה טעימה (16$) אבל פחות יצירתית משתי המנות האחרות.

עד כה טעים ומיוחד, רק שאחרי זה היתה הפסקה ארוכה של קרוב ל 40 דקות עד שהגיעו העיקריות. במהלכה אמנם הוגש סורבה לימון בתור מרענן חיך אבל עדין זה הרגיש כמו המון זמן, ולפי מה שראינו זה לכל השולחנות ככה.

אם הראשונות עשו ציפיה להמשך אז העיקריות היו שתי ליגות למטה.

מנה של מדליוני venison שאף פעם אני לא יודע אם נכון לתרגם את זה לצבי או לאייל, עם רוטב מבוסס על יין מדיירה מפורטוגל (60) היתה המוצלחת יותר. הרוטב יכל לקבל עוד קצת פיין טיונינג של טעמים אבל סך הכל היה מוצלח ועמוק. הנתחים במידה מדיום רייר עך פי המלצת המלצר היו מעולים. התוספת - סוג של פשטידה שעשויה משכבות של תפוחי אדמה היתה חביבה. סך הכל לא מאד מסעיר, אבל בסדר.

פילה של red snapper ברוטב ביר בלאן שמועשר בציר של לובסטר (45) הוגש לצידו ריזוטו סרטנים כחולים וגרגרי תירס. הדג היה עדין, הקריספי סקין היה קריספי, והכל היה רק בסדר אבל שוב - קצת חסר ברק.

אחרונה ולא חביבה -קבלטי גבינה כחולה אספרגוס וכרישה (30) לא עברה את הסף של מנת פסטה שאפשר להגיש במסעדה. בקבלטי היה חסר מלח כך שהם היו אנמים, והירקות שזרקו פנימה השאירו רושם של מנה שאילתרו בשביל לעשות טובה לצמחונים. הפסטה גם לא הצטלמה כל כך טוב אז עשיתי לה תיקון צבעים ב-AI רק כדי לתת את התחושה כמה עצוב היא נראית.

היין אני בדרך כלל לא כותב אבל הפעם זה היה אחד היינות היותר מוצלחים ששתיתי לאחרונה. קברנה סוביניון של ייקב משפחתי בשם Mettler. לקחו עליו 16$ לכוס.

סיכום: מנות ראשונות סופר מיוחדות. שתי עיקריות בסדר אבל בלי יותר מדי פאסון. פסטה שצריך להסיר מהתפריט. עדין זו כנראה המסעדה הכי טובה באזור והיא דפינטלי שווה ביקור אבל כנראה שהכיוון שם זה לותר על העיקריות ולרוץ על כל הראשונות, שהן היותר מיוחדות.

אחרי שלושה ימים בגטלינבiרג עברנו לאשוויל שבצפון קרולינה שהיא עיר קטנה יחסית, אבל דפינטלי עיר.

ביום הראשון הלכנו למסעדה איטלקית בשם לומינוזה. הפעם איטלקית של ממש, אמנם עם פרשנות מודרנית למנות המסורתיות - אבל ממש לא הכלאה אמריקאית כמו Mama Mia של היום הראשון. היא היתה כל כך לא אמריקאית, שהיינו חייבים את עזרת המלצר בתרגום חצי מהמנות שבתפריט.

פחות התחברנו לאנטי פסטי בתפריט ולכן ביקשנו מנות מהקונטורני, שבדרך כלל מוגש כתוספת לסקונדי, כמנות ראשונות.

הראשונה: Farm and Sparrow Polenta. אתה מסתכל בתפריט ותוהה: פולנטה זה פולנטה. מה זה למען השם כל היתר? ואז מסתבר שזה שם של חווה מקומית שמייצרת קמחים איכותיים, בין היתר קמח תירס שממנו כנראה מכינים את הפולנטה, והם כותבים את זה כאילו כל אחד אמור להבין מה זה, ותכלס כל התפריט מלא בפנינים האלה וזה קצת מקשה על ההבנה.

עוד היתה שם גבינת טלג'יו מאזור צפון איטליה. השחורים למעלה שנותנים לפולנטה לוק מוזר בתמונה הם שבבי שום ותבלינים. פולנטה טעימה, נראית הרבה פחות מוזר במציאות מאשר בתמונה, אבל אישית אני אוהב את הגירסה היותר מתקתקה (16)

השניה חציל פרמזן טעים רצח עם ירק מוקפץ בשם celtus, שלהבנתי מקורו בסין והוא קצת דומה לחסה, ואגוזי לוז. בקיצור לקחו את אחת המנות האיטלקיות הכי מסורתיות והפכו אותה למשהו משודרג ומאד מאד טעים (17). אהבתי.

חלקנו שלוש עיקריות.

ניוקי עם רוטב על בסיס גורגומזלה. וואו. טעים ממש. בדרך כלל ניוקי זוכה לרטבים עדינים אבל אפשר מסתבר גם להפציץ בטעמי גבינה כחולה ברוטב וזה נהדר.

השניה. פסטה מסוג מפלדינה, שהיא פסטה מאד רחבה עם גלים בדפנות שעוזרים לפסטה לתפוס את הרוטב. היה במנה גם גרידת ריקוטה, שום שחור, עגבניות קטנות שהקלילו מאד את המנה ופירורי לחם. פסטה מאד מיוחדת שלא יצא לי אף פעם לטעום והיא היתה מאד מוצלחת (26) וגם כאן הרבה יותר מאשר בתמונה... משהו בתאורה שם הופך חלק מהמנות למפחיד.

הפסטה השלישית היתה הפחות מוצלחת בעיניי והיא גם היתה הצלחת היחידה שלא חזרה ריקה. ככה זה. כשהבטן מתמלאת ומתחילים לחשב באיזה ביס להשקיע הצלחת שחוזרת עם עודף זה הסימן. קמפנלה, עם זוקיני, פטריות שנטרל, חמאה חומה ומעל גוש של גבינת צאן חצי-קשה מסוג brebis שצריך לערבב במנה. אז או שעירבבנו לא מספיק טוב או שהיא היתה קצת פחות מהאחרות.

לקינוח לקחנו טירמיסו שכבר לפי התמונה אפשר לראות שהוא עבר מוטציה מהצורה המסורתית, אבל גם כאן השינוי היה מאד מוצלח.

לסיכום.

אחרי פסטת הנפל בגרינברייר, שמחנו לקבל תיקון בגיזרה האיטלקית. ארוחה מאד מאד מוצלחת גם בטעמים וגם בשירות שהיה סופר ידידותי עם כל ההסברים והתרגומים, וגם לא מאד יקר. השף שלהן יודע מה זה מטבח איטלקי ועושה עבודה מעולה בלשדרג אותו תוך שימוש בחומרי גלם ממגדלים מקומיים.

המקום מומלץ בחום, ואם היינו חוזרים לאזור הזה שוב - צ'ירוקי בטנסי ולומינוסה באשוויל הם דפינטלי שתי מסעדות שהיינו חוזרים אליהם.

כמו שכתבתי - אשוויל היא עיר עיר. המרכז שלה קטן מאד, סדר גודל של גבעתיים, אבל זו לא עיירה שתפורה לתיירים אלא עיר של ממש, ובהתאם לכך ממש נחמד שם בערב. יש המון מקומות של אוכל, חלק מארחות הופעות של מוזיקה, בין לבין הרבה נגני רחוב והמון וויב. אם היינו רוצים לגור באזור - אשוויל היא המקום היחיד שנראה בכיוון למי שרגיל לחיות צמוד לעיר גדולה.

בערב השני ביקרנו ב- Ukiah Japanese Smokehouse, מומלצת מישליין ללא כוכב. האמת שציפיתי לצקום די מפונפן אבל בסופו של דבר הוא מאד קז'ואל עם ישיבה גם סביב בר גדול וגם בשולחנות. השולחן שבו ישבנו היה עם הפנים למטבח שזה תמיד כיף.

המנות שם מיועדות לחלוקה, ולכן גם אהבתי שבמנות שבדיפולט שלהן מוגשות שתי יחידות - יש אפשרות להפוך למנות של שלוש יחידות. לתשומת לב המסעדות בארץ ובעולם - זה אפשרי אם רק רוצים!! במיוחד אם אתם קוראים לעצמכם מסעדה של שיירינג, אז אם באים שלושה אנשים לעשות שיירינג תתאימו את המנה לשלוש יחידות, תוסיפו למחיר בהתאם, ואל תתנו לשני אנשים לעשות ניתוח כירורגי במנה של שתי יחידות כדי לחלוק אותה כמו שצריך. 
המנות הגיעו אחת אחת כפי שביקשנו. רשמנו פלוס על זה.
ראשונה הגיע מנה שמשלבת קריספי רייס עם דג נא. אנחנו ביקשנו עם טונה (14). מנה טעימה אבל הגירסה של תאיסטורי האילתית שלנו מנצחת בעיקר בגלל הרוטב שכאן הוגש קצת במשורה. איפה שהיה רוטב זה עף. בצדדים שהיו כמעט בלי רוטב לא היה מה שיחבר בין האורז לדג וזה הוריד.

שני הגיע באו פתוח במילוי בטן חזיר (7.5+15). טעים.

שיפודי בטן חזיר (16+8) המנה המנצחת מבחינתי. הבשר היה מעולה ומושחת כמו שבטן חזיר יודעת להיות, והסלטון תפוחים חמוץ-חריף נתן לו קונטרה מצויינת (16+8)

הלאה. שיפוד ווגיו שהוגש עם רוטב שהייתי מתאר אותו כשילוב של פסטו וואסאבי היה פחות מוצלח מהבטן חזיר. הבשר היה די שגרתי ורק הרוטב המצוין הצליח להרים אותו (16+8) אבל לא מספיק.

במקביל לשיפוד - בטטה חמאת מיסו, ופרמזן (12). נחשבת אחת ממנות הדגל של המקום אבל היא היתה מתוקה ברמה של קינוח. כתוספת זה היה ממש יותר מדי מתוק. חבל שלא ידענו, זה יכול להיות קינוח מצויין.

בסך הכל כיף של מקןם. ציפינו ליותר ייחודיות אבל בסופו של דבר טעים ועשה את העבודה.

המקום האחרון שהגענו אליו לפני ניו יורק היא העיר ווילמינגטון בצפון קרוליינה. עיר חוף שזכתה לכינוי "הוליווד של המזרח" בגלל הכמות ההיסטרית של סדרות טלביזיה והסרטים שצולמו בה. הכי פופלארית עכשיו זה One Tree H/ill שנטפליקס החייתה לאחרונה אבל גם דוסון קריק, והרשימה אינסופית.

מצחיק שבסדרה כמו The Summer I Turned Pretty, העריכה מצליחה להציג את העיר כאיזו עיירה קטנה שהגיבורה שם נוסעת בה ממקום למקום על אופניים. בפועל מדובר על עיר מבורדקת למדי, סוג של עפולה של ארצות הברית (וסליחה מעפולה), שהנסיעה מהדאונטון לחוף זה ממש לא באופניים. לוקח למעלה מ-20 דקות נסיעה ברכב כדי להגיע. ולא פחות זמן מזה כדי למצוא חניה, במיוחד בראשון בצהרים... אבל זה מה שהטיימליין שלנו הגריל בשבילנו.

התמונה - גשר הדייגים האייקוני. לא ברור לי איך מצליחים לדוג מגובה של בית בן שתי קומות, אבל שיהיה.

למקרה שמישהו מזדמן לפה, קבלו המלצה חמה על חנות המאפים Little Loaf Bakery, היא נמצאת בשוליים של הדאונטון ובסידרה TSITP בחרו שם עוגות חתונה. במציאות אין אף עוגת חתונה אבל כל מה שלקחנו שם, ממאפה מלוח עם בצק אלוהי (מימין) ועד עוגת שוקולד מושחתת (משמאל) הכל היה אלוהי.

בערב אכלנו ב Seabird שבדאונטאון, שהתפריט שלה הוא בעיקר מהים. גם המקום הזה הוא מאד קז'ואל בוייב שלו. המטבח לא פתוח אבל יש חלון שהשף עומד בצד החיצוני שלו ובודק ומתקן כל מנה ומנה שיוצאת החוצה, מראה מאד נחמד. מאחוריו יש גם שולחן שף עם כמה כיסאות שמקבלים את ההצגה הכי טובה.

לפתיחה הוגש לחם תירס, הפעם במנה אישית. הגירסה הזו היתה מעט יותר טובה לי מהמחבת של גרינברייר אבל עדין איתו סיפא הולך גם כאן.

חלקנו שתי מנות של אויסטר אפוי. האחת עם מעט תרד, בייקון, פירורים של הלחם תירס ורוטב על בסיס ליקר pernod שנתן טעם אניסי עדין (18)

השני האדמדם עם חמאת וורצסטייר, פירורי לחם ולימון (19) שהיה לטעמי המוצלחה יותר. יופי של אויסטר אפוי, מנה ממש ממש טעימה.

שתי מנות פתיחה נוספות. תמרים ממולאות גבינה כחולה (15). חביב מינוס. טעמתי 20 גירסאות הרבה יותר מוצלחות.

קרודו טונה עם קוביות אבטיח ורוטב חמצמץ חריף (23). מנה נחמדה, טעימה, פוטוגנית בטירוף, אבל לדעתי היתה צריכה להיות מוגשת לפני האויסטרים ולא אחרי.

עיקריות.
שניצל דג חרב (39). מצטרף לרשימה של עגל, חזיר, עוף, ובטוח שכחתי עוד כמה, והאמת שהדג חרב בהחלט עושה את העבודה. הרוטב הלבן שמעל היה קצת מריר, ופחות התחברתי אליו, אבל הוא הוגש בכמות ממש קטנה אז לא הפריע. שפצלה עם צלפים - שיחוק. השעועית מיותרת לחלוטין.

מנה נוספת תבשיל פירות ים בסיגנון cioppino, שהוא תבשיל פירות ים (42) שמקורו בסן פרנציסקו, והוא עוד אחד מהמקרים ש"אוכל עניים" הופך למנה מבוקשת. במקור הוא נוצר על ידי דייגים שהגיעו מאיטליה, והם עשו אותו מהשאריות של מה שנשאר בסוף היום. במסעדות שמגישות אותו כיום זה כבר ממש לא שאריות. אצלנו היו בין היתר טיילפיש עדין, צדפות, תפוח אדמה שפחות הסתדר לי, נקניק חריף מעושן שדוקא מאד הסתדר לי, רוטב מצויין. גם הטוסטון הקטן בצד היה כיפי. יופי של מנה.

השירות היה קצת איטי, אבל בשלב הזה כבר הבנו שככה זה פה. הדרום זה לא ניו יורק... 

לסיכום: מקום מאד נחמד. התפריט מצומצם יחסית. הוא אמור להתעבות על ידי ספיישלים של דגים או פירות ים שעלו באותו יום בחכה. כשאנחנו היינו לא היו כאלה, אולי בגלל שזה יום ראשון.

ניו יורק (כמו גם פריז, לונדון וכו') היא מקום שלא רק אוכלים בו אלא גם מנשנשים. הקטנה היתה האחראית על מציאת הנישנושים והשאלה היא כמובן איזה מהמקומות הוא סתם גימיק של טיקטוק ולאיזה יש הצדקה קולינארית.

נתחיל.

כריך Tunacado של ג'ו אנד דה ג'וס

המיוחד הוא שהלחם קריספי. מעבר לזה: טונה, אבוקדו, עגבניה, ספייסי מיונז. הכל הרגיש מאד טרי. לא משהו יוצא דופן אבל שילוב מאד טעים ומוצלח. יחד עם מים עלה 18$.

התמונה לא שלי אבל בנישנושים לפעמים עדיף להשאיל מהאתרים הרשמיים

גזר הדין: דווקא הג'וס, שהבנות ניסו בפעם אחרת, אכזב. אבל בכל הקשור לכריכים - ההייפ בהחלט מוצדק 

Levain Bakery

ממש ממול בסוהו - טעמנו עוגיה של Levain bakery. המיוחד בעוגיה שהיא ממש ממש שמנמנה. במרכז זה ממש 2 סנטימטר עובי. יש תחלופה כל הזמן אז מקבלים את העוגיה חמימה, עם השוקולד קצת נמס בפנים. ממש אהבתי את הקונספט של העובי שמאפשר לשזור המון שוקולד בתוך העוגיה.

האישה לקחה עם שוקולד ואגוזי מלך, אבל תכלס גם העוגיה הרגילה בלי השידרוגים מספיק טובה.

שלוש עוגיות עלו לנו 18 דולר.

התמונה הפעם היא מהאתר https://www.sweetestmenu.com/ כי התמונה של האתר הרשמי היא אולי אחד המקרים הבודדים שתמונה באתר נראית פחות טוב מבמציאות. במציאות כשחוצים את העוגיה (וזה מה שאמורים לעשות) השוקולד ממש נמס כמו בתמונה. באתר שלהם זה נראה פחות טוב... מוזר.

גזר הדין: ממש טעים ומיוחד ומאד מאד מוצלח, אבל מניסיון - צריך לאכול את זה כשזה עדין חם ולא לשמור לאחר כך 

קראמבל קוקיז

להבדיל מה-Levain, הקראמבל קוקיז הן מהסוג השטוח יותר, והן מגיעות בהרבה וריאציות של טעמים בערך כמו הנייט קוקיז בארץ.

הבעיה העיקרית שהקוקיז עצמן לא ממש עושות את זה.  עוגית שוקולד טעמנו ביס אחד ולא המשכנו לשני. עוגיית סמורס קצת יותר מוצלחת אבל עדין לא מרשימה בכלל.

גזר הדין: לא מצאנו בקראמבל קוקיז שום דבר שאין לכל רשת עוגיות אחרת להציע. לוותר!!! 

ליאון בייגלס

יש את הלאון בייגלס האלה כמעט בכל חור, וליד המלון שלנו זה גם היה פשוט חור בקיר שמגיש קפה ובייגלס. שני בייגלס ושוקו עלו 30 דולר.

אני טעמתי את הבייגל עם הסלמון המעושן גבוינה צלפים. הרבההה גבינה. הרבה טונה. נחמד. נדיב. אבל בשלב די מוקדם כל התועפות של המילוי מתחילים לזוז ימינה ושמאלה, ובעיקר החוצה, ומתחיל להיות מבצע לאכול את זה. העדפה אישית שלי - לחמניה טובה תמיד עדיפה בעיניי על הבייגל האמריקאי הנוקשה שלא מצליח להשתלט על התכולה.

בצילום הפעם: התמונה כפי שהיא מופיעה באתר לצד הבלאגן של התמונה שלנו, כי גם לפתוח את זה מסתבר שצריך לדעת.

גזר הדין: איט איז וואט איט איז, אבל לפחות עשוי טוב. למה דווקא לאון זכו להייפ זה כנראה רק האלגוריתם של הטיקטוק יודע. 

דבר ההגנה: הפירסום שלהם הוא יותר בזכות בייגל עם צ'דר ובייקון, אבל אותו לא טעמנו, וקשה לי להאמין שדווקא הוא היה הופך את המצב. בייגל זה בייגל.

מגנוליה בייקרי

את מגמוליה בייקרי והמוס בננה שלהםגילינו לפני הרבה שנים בפוד קורט של הגרנד סנטרל והתעלפנו עליו. בפעם הקודמת זה היה קצת פחות זוהר אז הפעם שוב חזרנו לגרנד סנטרל לתת עוד צ'אנס.

רגע לפני המוס אכלנו גם בראוני דאבל פאדג שאיכזב ממש. יבשושי וחסר ייחוד.

דוקא מיני טארט שוקולד שהאישה לקחה היה מצויין. אני מקווה שאני לא אעליב אף אחד אבל הטעם שלו הזכיר מילקי משודרג. סליחה מגנוליה. סליחה מילקי. לא יודע מי נעלב יותר.

ושוב תמונה מהרשת אבל כזו שקרובה למה שמקבלים במציאות. כל התמונות שרואים בהם גבעה של המוס מעל הכוס שוכחות שאיפה שנגמרת הכוס מתחיל המכסה... אין שום גבעה מעל הכוס.

גזר הדין על הבננה : אז ככה. קודם כל זה טעים. מאד. אבל. בפעם הראשונה שטעמנו את המוס בננה לא אכלנו את זה על המקום, אלא שמנו את זה במקרר בחדר ואכלנו אחרי כמה שעות כשזה כבר היה ממש קר. ההבדל הוא שמים וארץ. אם יש לכם אפשרות לצנן את זה - זה מדהים כשזה קר. איך שהם מגישים את זה - זה ממש טעים אבל הרבה פחות מלהיב ביחס לגירסה הקרה.  

Sunday Morning סינבון

את הסינבון גיליתי לפני מיליון שנה בקונקשן שהיה לי בארצות הברית ונדלקתי עליו לגמרי. מאז הוא כבר הספיק לעשות עליה פעמים ועוד מאז קמו לא מעט רשתות מתחרות לסינבון המקורית. סאנדיי מורנינג היא אחת מהן.

הם מגישים רק סינבון. לצד הקלאסי יש גם סינבון בטעמים שצובעים את החנות. בחלק האחורי אפשר לצפות בתהליך הכנה. הרידוד. הגילגול. החיתוך. הכל מול העיניים מה שאומר גם שזה מגי הכי קרוב לישר מהתנור שאפשר.

לקחנו אחד קלאסי ואחד בננה. שניהם מצויינים בגיזרת הבצק. בקלאסי לא כל כך אהבתי את הגלייז. הוא היה מתוק וגבישי מדי. הבננה שהיה "גבינתי" יותר היה מושלם.

גזר הדין: הייפ מוצדק בעיקר בטעמים המיוחדים. את הקלאסי עדיף להשאיר לרשת הסינבון המקורית. 

קריספי צ'יקן של Raisin Cane

עוד רשת של קריספח ציקן שמתגאה ברוטב.המעלף שלה.

המנה מגיעה בקופסת פלסטיק גדולה עם תוספת של צ'יפס ולחם מעט קלוי שהקונספט זה לכרוך את העוף והלחם ולטבול ברוטב. העוף עצמו מצויין. עסיסי עם קריספ מצויין. הצ'יפס להבדיל מהעוף לחלוטין לא קריספי. צ'יפס מאד מאכזב.

הרוטב, עם הנוסחה הסודית יותר מהנוסחה של קולה היה אכזבה. סתם איולי דליל מדי עם טעם מעט חריף אבל בגדול - ממש לא משכנע. קשה להאמין שעל הרוטב הזה הם בונים את כל הקייס שלהם.

גזר הדין: יש כל כך הרבה קריספי ציקן בעולם. על רייזינג קיין אפשר ורצוי לותר 

אבל כדי לא לסיים עם טעם של אכזבה - קבלו סיפור.

בדרך מגטלינבורג לאשוויל עצרנו בפארק מים מקסים בשם Dollywood Splash Country. כן זה על שם דולי פרטון. הפארק זכה בבמה וכמה פרסי עיצוב על השילוב הטבעי בין הצמחיה למתקנים, והוא באמת מרגיש מאד נעים ולא מצועצע. המתקנים ברובם ברמה של שפיות, וממש כיף לעשות אותם.

באזור של האוכל בפארק יש בין היתר פוד טראק שאחד משני האייטמים שלו זה קריספי צ'יקן. אצלם הוא מגיע כשהוא משוח ב honey hot sauce מתקתק/חריף.

במקומות כאלה הציפיה לאוכל נורמאלי לא קיימת, וכבר שמעתי על אנשים שהזמימו וולט ללונה פארק בארץ רק כדי לא ליפול לאחד הבורות הקולינארים שם.

למרבה ההפתעה העוף של הדוליווד היה טעים בטירוף. כנראה שאנחנו לא המעריצים היחידים של המנה, אם הבנתי נכון משיטוט בפייסבוק היתה תקופה שהורידו אותה ואנשים שהיו מעריצים קבועים של המנה התחננו שיחזירו אותה, וכנראה ממש לפני שביקרנו שם היא חזרה. בכל זאת קצת קארמה חיובית בטיול הזה להבדיל מהטיסות פנים

הרוטב היה אמנם די חריף, אבל מוצלח ברמה ממכרת. אפילו הצ'יפס היה ממש מוצלח, ברמה שאם שמים אותו ליד הקופסה של הרייזין קיין הצ'יפס של הרייזין פשוט יברח מהמקום. ללא ספק המנה הכי טובה שאכלתי אי פעם בפארק שעשועים, ולוקחת את הרייזין קיין (ולא מעט רשתות אחרות) בהליכה.

בביקור הקודם הזמנו את התירס שלהם מאיזה מקום שהיה קרוב למלון ומאפשר הזמנת אוכל מכל מיני מסעדות. לא ידענו שאין שם בכלל אפשרות לשבת, אלא רק לעשות טייק אווי, ונאלצנו לאכול את זה כמו גנבים על הספסל.

הפעם לא התעצלנו וביקרנו במקום עצמו, לא רחוק מהברנדי מלוויל פינת סבדואד שאם אתם לא יודעים מה זה תשאלו מישהי בגיל 18 ומטה.

החיסרון: אין אפשרות להזמין מקום למסעדה, ובצהרים פיצוץ שם, וגם ככה יש רק כמה שולחנות בודדים, ולכן מומלץ לתזמן את זה לאחרי הקניות. אנחנו באנו קרוב לארבע והושיבו אותנו בלי להמתין בכלל.

התירס שלהם (8) שהוא ספינת הדגל של המקום הוא אחד הטעימים. אבל ממש. התירס עצמו מתקתק והגבינה שעליו עם הרוטב החריף או מיי גוד זה ממש ממכר. זה משהו שהוא חובה שם.

אכלנו גם קסדייה עוף (20) טעים. נחמד. אבל לא יכול לקחת את כתר המלוכה מהתירס המושחת.

שתינו שתי מרגריטות, תות ומנגו - ויצאנו מרוצים ממקום שמצליח לשמור על הרמה שלו.

לדין תאי פונג, אהובתנו מתאילנד, הזמנו לערב הראשוו שלנו בניו יורק. רצה הגורל, ולצערנו הוא רצה יותר מדי בטיול הזה, שהטיסה שלנו לניו יורק התפוגגה בזמן שחיכינו לה.

כדי להגיע לניו יורק היינו צריכים לנסוע שעתיים לנמל תעופה יותר ראשי, וגם שם המטוס נאלץ לחזור חזרה לשער אחרי שבהינו שעה וחצי במסלול. בניו יורק נחתנו בסופו של דבר רק אחרי חצות, כך שההזמנה למסעדה הלכה פייפן. מצד שני, ביום למחרת היה בכלל בלאגן והתבטלו איזה 800 טיסות, אז מסתבר שגם מזל זה עניין יחסי.

שני טיפים שרשמתי לעתיד.

אלף. רצוי לנסוע עוד שעתיים לנמל תעופה ראשי ולהמנע מנמלי תעופה קטנים שאם אתה נתקע בהם, וזה קורה על בסיס די קבוע בגלל העצבנות של מזג האויר, האפשרויות לקחת טיסה חלופית מעטות.

בית. חיפוש בגוגל של FAA US מביא לאתר שבו יש מידע על כל השיבושים. מאד עוזר לדעת מה המצב, כי מסתבר שגם ב-2026 תחבורה אוירית עדין מאד רגישה לשינויי מזג אויר ויש הרבה כאלה.

כפיצוי חלקי עשינו טייק אווי בערב שלמחרת.

כשהגענו לקחת הסתבר שהמסעדה ענקית. תופסת שתי קומות. נכנסים אליה מהמפלס של הרחוב, ולטייק אווי צריך לרדת קומה למטה. כשעברנו שם בדרך לטייק אווי היה נראה שממש כיף לשבת שם. החוויה הרבה יותר מרשימה מאשר במסעדה שבקניון בבנגקוק, מה שעוד יותר ביאס שאנחנו צריכים לאכול את המנות מקופסאות עלהספסל שמול הדלפק שממנו לוקחים את הטייק אווי.

כנראה שאין ביקור בניו יורק שלא נמצא את עצמנו אוכלים משהו על ספסל... נקווה בפעם הבאה לשבור את המסורת המעצבנת הזאת.

מה בכל זאת אכלנו?

- נתחי חזיר על העצם ברוטב מתקתק חריף (17) לא הגירסה הכי מוצלחת שאכלתי בחיים אבל סך הכל טעים מאד.

- כיסונים kurabuta pork xiao long. עשר יחידות של ספינת הדגל שלהם (18.5) עם הבצק הדקיק והמילוי הטעים. אחד לאחד כמו שזכרנו מתאילנד. מנה שהיא חובה שם.

- אורז מטוגן עם עוף (18). יכול להיות שכשמרכיבים לך את המנה במסעדה עם המינון הנכון של הרוטב היא מוצלחת. בטייק אווי זה היה מזוויע.

- נודלס ברוטב חריף (13). בעיקר היה חסר לי משהו שירים את המנה. כסתם נודלס עם רוטב זה היה נחמד אבל קצת משעמם.

- לקינוח כיסונים במילוי שוקולד (14). קינוח חמוד מאד. מוזר שהבצק היה עבה מאד, ולא דקיק כמו בכיסונים עם הבשר. לא ברור אם זה מכווון או שהתפשל להם אבל בטעם זה טעים.

מקווה שאף אחד לא ציפה לקבל תמונות של המנות. אין מסעדה - אין תמונות. זו התמונה היחידה שאני מוכן לפרגן.

לסיכום:

הדאמפלינג והחזיר עבדו מצויין גם בטייק אווי. על מנות שדורשות רוטב, עירבוב או הכנה כלשהי כדאי לותר בטייק אווי, ולהזמין אותן רק בישיבה במסעדה. חשוב רק לציין שכדאי להזמין מקום בדיוק חודש מראש, רצוי בשבע בבוקר (שעון ישראל) כשהם פותחים יום חדש, כי שעתיים אחרי בדרך כלל יש רק שעות לא אטרקטיביות וזה דפינטלי מסעדה לערב ולא לחפוז של צהרים.

את הארוחה האחרונה שלנו בניו יורק השקענו על קלינטון 63, מסעדה שזכתה בכוכב מישליין שלושה חודשים אחרי שנפתחה. השף והבעלים של המסעדה עבדו יחד באריזונה, והפילוסופיה שלהם היא להגיש ארוחת פיין דיינינג באוירה לא מעונבת, עם מנות שעשויות מחומרים יחסית פשוטים, עם הרבה השפעות מדרום מערב ארה"ב שבה גדלו. כיום היא נמצאת ב-Lower East Side, מקום שפעם ישראלים היו הולכים כדי לקנות מכשירי חשמל תואמים לארץ... הוא היה ונשאר אזור קצת מוזנח ומזל שהמסעדה מספיק עמוקה כדי לשכוח ממה שקורה בחוץ. 

כשהמסעדה נפתחה לפני 5 שנים, המחיר של הארוחה היה באזור ה-90$, ואז היא נחשבה לאחת ה"מציאות" הכי גדולות מבחינת VFM. כיום מחיר הארוחה עומד על 130$, כבר לא מאד זול, אבל עדין מאד נגיש יחסית למסעדות מישליין אחרות שלוקחות גם 300$ ומעלה לראש.

הארוחה נפתחה עם כוס ובה שרימפ ודיונון. הרוטב על בסיס עגבניה ומלון. העגבניה מאד בולטת ברוטב החמצמץ. סך הכל מנת פתיחה נחמדה ומרעננת, רק שלצערי שכחתי לצלם אותה.

המנה השניה היא בחירה בין שני סוגי טאקו. האחד - טאקו ארוחת בוקר, שהוא זה שמופיע בצילום. זו אחת ממנות הדגל של המסעדה שהולכת איתה מיומה הראשון. הקונספט זה כאילו ארוחת בוקר בתוך טאקו קטן שיש בו האש בראון פריך וביצי פורל מעושנות וביצת אג'יטמה שנותנת קרמיות. השני הוא טאקו "עונתי" שבגירסת הקיץ שלו מבוסס על פרח קישוא וסלסת תירס. מן הסתם התחלקנו בשתי הגירסאות. שתיהן היו שונות מאד אחת מהשניה אבל מאד מוצלחות. אם לתת ניקוד - אז דווקא הטאקו העונתי, עם המתיקות של התירס, מקבל אצלי קצת יותר.

אחרי מנת הטאקו הגיעה אחת מסלסות הלחם היותר מקוריות שנתקלתי בהן. היו בה שני "לחמים". האחד לחם תירס (פעם שלישית ולא קיבלנו גלידה) בצורה של קקטוס, שזה קטע ממש הורס. היה לו את המרקם הכי טוב מבין הלחמי תירס שאכלנו בטיול הזה. בדרך כלל הלחם תירס הוא גרגרי מאד, כאן זה היה הרבה יותר הומוגני. והקקטוס... מה אני אגיד, פשוט מקסים. לצידו טורטיית מחמצת מאד מאד חמאתית ומאד מושחתת. 

לצד הלחמים הוגשו שני מטבלים. האדום התאים יותר לטורטיה והלבן, מטופו מוקצף, שידרג מאד את הלחם תירס. מנת לחם מקורית ומאד מהנה.

הבא בתור - Tomato Tortilla Soup. מי שיחפש את הטורטיה ימצא אותה רק בגירסה המקורית של המנה, מהמטבח המקסיקני. כאן זו פרשנות מודרנית שבה זרקו את הטורטייה אבל השאירו את החלק השני שמאפיין את המנה - העגבניות, ונותנים אותן בכמה וכמה צורות ומרקמים, מעגבניה כבושה ועד סורבה קר. המשחקים בין הצורות השונות, וההבדלים הן של הטמפרטורה והן של רמות המתיקות/חמיצות יוצרות שילוב ממש מעניין וזו היתה מבחינתי גם אחת המנות הכי הטובות בארוחה וגם ייצוג מאד טוב לקונספט שלהם.

המנה העיקרית הוגשה בשלושה חלקים, שבכל אחת הבקר מוגש בצורה קצת אחרת. כמו בלומינוסה האיטלקית שבחרו להדגיש את החווה ממנה הם מקבלים את הקמח תירס, גם כאן בחרו בתפריט לציין את חוות Kilgus אבל לא כתבו באיזה נתח מדובר. 

בחלק הראשון שמשמאל בלט הסאביון של התירס, שנתן לבשר קונטרה מתקתקה. זו היתה הוריאציה הכי מוצלחת לטעמי. מימין למטה מעין "סיגרים" של טורטייה דקה שהיו חביבים מאד. לא זוכר מה זה הקישוט שמעליהם אבל הוא מאד הוסיף. למעלה, מעט מטושטשת, הוריאציה השלישית שהיא משחק על מנה שנקראת Cowboy Caviar, שבה הבשר מוגש עם ירקות קצוצים תירס וקטניות. מעין סלטון נחמד שאמור לתת לבשר עטיפה מרעננת אבל פחות התחברתי אליה. 

הארוחה הסתיימה בשני קינוחים. הראשון - וריאציה על עוגת גבינה באסקית עם סוג של קונפיטורה מנקטרינות למעלה. לטעמי הגירסה המסורתית מוצלחת יותר. כאן זה היה מעט דחוס מדי בשביל להיות באסקית של ממש וגם אם זה היה טעים, כנראה שיש מנות שלא צריך לשחק איתן. 

הקינוח השני - מחווה לקינוח אמריקאי ותיק שנקרא Choco Taco. זה קינוח שבו גלידה עטופה במעטפת בצורת טאקו מצופה בשוקולד אגוזים. ככה נראה הקינוח המקורי... 

בגירסה של קלינטון 63 הם שמים במעטפת גלידה עם טעמים טרופיים, של אננס, פינה קולדה, קוקוס וכמובן גם שוקולד. זה נשמע שיחוק אבל האמת שזה לא היה מוצלח בעיניי. לא יודע אם זה בגלל שלא גדלתי על הקינוח המקורי או שהיה איזה פיספוס כלשהו במנה, אבל המילוי לא היה עם טעם אחיד. מצד אחד הוא היה מעט מתקתק, וככל שהתקדמתי זה הפך למריר, והעדפתי להפסיק בשלב הזה. גם הציפוי לא היה להיט. לא יודע מה ניסו לעשות פה אבל לא עבד עליי התעלול.

לסיכום. 

מסעדה עם קונספט נחמד וארוחת טעימות שברובה מוצלחת מאד, אם כי לא יציבה לכל אורך הדרך. המנות שבלטו - שני הטאקוס, העגבניות, הלחם, וגם שני שליש ממנת הבשר - בהחלט הצדיקו את הביקור. היתר, גם אם היו פחות צולפים - לא פגמו בחווייה הכללית. בסופו של דבר היה מאד טעים גם אם זה לא ה-ארוחה שאני אקח לקבר.

ארצות הברית מאד כייפית מבחינתי. אני אוהב שיש שם מגוון אינסופי של חוויות, מטבע מטורף ועד פארקי השעשועים הכי הזויים שיש על הגלובוס, וכל זה באנגלית שכולנו מכירים בלי לשבור את השיניים (או את גוגל טרנסלייט) ולעשות פנטומימה בידיים, ואפשר להתנייד ממקום למקום בלי שרוצחים אותך מימין ומשמאל על הכביש. הרוב הכמעט מוחלט, במיוחד באזורים הלא עירוניים, מציג נהיגה למופת. בעיר המצב יותר קשוח ונתקלנו אפילו במקרים של אנשים שחותכים את הנתיב כדי לעקוף את הפקק... אבל בטל בשישים יחסית לתיכמונים האינסופיים של הארץ.

יש אנשים שדי סולדים מהנחמדות יתר הגובלת בצביעות של האמריקאים. האמת שאני מעדיף את זה על פני אנטיפטיות או חוסר שירותיות שנתקלים בהם במקומות אחרים (וכמובן גם אצלנו). זה הופך את כל ההתנהלות לקלה יותר. חבל רק שהשוטרים של JFK חסרים את הנחמדות הזאת. זה דפינטלי אחד מנמלי התעופה השנואים עליי בעולם. 

בביקור הקודם שלנו בניו יורק התחושה היתה שחזרנו 50 שנה אחורה. הפעם המצב היה רגוע יותר. לא יודע אם זה בגלל המונדיאל שהסתיים שבוע קוגם לכן ואולי גרם לפיקוח יתר או בגלל שבפעם הקודמת נפלנו על ניו יורק רגע אחרי שאישרו שם את הלגליזציה של הג'וינט. עושה רושם שזה הפך להיות יותר דומה למתכונת של הולנד, עם חנויות שמוכרות למי שרוצה ולא סוחרים שרודפים אחריך בכל מקום אפשרי כמו בפעם הקודמת.

בתחתית קשה שלא להתקל בקבצנים ששרים, מנגנים, קופצים ועושים הכל בשביל כמה דולרים, אבל להבדיל מההזויים של הפעם הקודמת זה היה רגוע יותר הפעם, ושוב - אני מקווה שזו לא רגיעה זמנית. 

בכל הקשור אלינו - לא נתקלנו בשום הצקה שקשורה לישראל. ניסינו לא לבלוט יותר מדי אבל לא היה צריך משהו מעבר לזה. בוושינגטון פארק דוקא נתקלנו בדוכן של בחור שחור פרו ישראלי שמצלם סרטים שבהם הוא מתווכח עם free palestiners ומצלם את זה ליוטיוב. מעבר לזה - היה רגיל לגמרי. 

הרבה מקטרים על הטיפ שאתה לכאורה מתבקש לשלם בכל צעד ושעל. בסופו של דבר מדובר על המכונה שאתה מעביר בה את האשראי והיא שואלת אם להוסיף טיפ. לא הרגשתי שום בעיה ללחוץ על no tip ואף אחד לא עשה לי פרצוף על זה. זה לא שמישהו ממש מבקש ממך משהו. סתם מכונה שלא חייבים לה כלום. אם כבר אז הטיפ במסעדות הוא חסר פרופורציה. בחלק מהמסעדות זה עוד איכשהו מתחלק בין 18-20-22 אבל יש מסעדות שהאופציות זה 20-25-30 וזה מטורף בעיניי.

בסך הכל - למרות לא מעט תקלות עם הטיסות פנים ועוד כמה שחסכתי לכם היה נחמד לטייל באזור שהוא פחות מוכר אבל מקסים ועדין מאד ידידותי, וניו יורק תמיד תהיה המקום שאני מרגיש בו הכי בבית מחוץ לישראל. מאמין שלא נחזור לשם בשנים הקרובות, אז אני מקווה שהיא לא תיהרס עד הפעם הבאה.