לשף טייבל של R48 היתה לנו הזמנה כבר לפני שנים... מאז כבר הפסקנו לספור כמה מלחמות פרצו אבל המסעדה במתכונת הזו היתה סגורה. אחרי הפתיחה המחודשת שלה הזמנו אותה לארוחת יום ההולדת שלי ביום חמישי האחרון. 

באופן מפתיע המסעדה פועלת כמעט בלי באזז תקשורתי. את היבה כולם מכירים ו-OCD היא מקדש שכל פודי עלה אליו לרגל לפחות פעם אחת. על מושיק מתקבלת אצלי תחושה שיותר אנשים מדברים עליה מאשר אוכלים בה... לעומת זאת R48 מקבלת בעיקר דיווחים על הברסארי. על השף טייבל יש בקושי שני דיווחים במנוע חיפוש מהשנה האחרונה ולא חושב שאי פעם מישהו סיפר לי שהוא אכל שם. לפעמים זה דוקא לטובה.

המתכונת היא של ארוחת טעימות של השף אוהד סלומון. למיטב ידיעתי הוא לא למד בצורה מסודרת אלא פשוט לקח את הרגליים ועשה סטאז'ים בעיקר בלונדון. כשחזר היה השף של הקופי בר וכיום הוא ב-R48, לא מאד מפורסם, מהשפים שבאים לתת עבודה ולא להצטלם. הגענו למסעדה בשבע. היינו ראשונים מתוך עשרים וקצת סועדים בסך הכל. ההושבה היא בין שבע לשבע וחצי, כך שלא כולם מתחילים ביחד וגם לא כולם חייבים לרוץ על אותו קצב. בתמונה זה חלל הכניסה, שבו ישבנו עד שהכניסו אותנו לחלל המסעדה שמימין.

המטבח של המסעדה פתוח. הוא מתנהל בסדר ובשקט מופתי. ישבנו ממש בכניסה למטבח, כך שיכלנו להציץ עליהם כל הזמן.

12 מנות מוגשות בארוחה. כולן בהשראה אסייתית ממטבחים שונים. הקיטלוג הרשמי הוא מטבח פאן-אסייתי, וכמו שאפשר יהיה לראות הם מזקקים אותו בצורה מאד מאד יצירתית. 

הפתיחים.

קרקר של יובה (yuba), שהיא למעשה הקרום השומני והעשיר שנוצר על גבי חלב סויה כאשר מבשלים אותו. בפנים זה קרם קוקוס לבן ולמעלה שבבים של מקדמיה. הוא הוגש יחד עם משקה מתקתק-חמצמץ עשוי מתירס עם קליפות של ליים שלא צילמתי והיה ממש מוצלח לפתיחה. 

ניגירי של המאצ'י, דלעת מושרית בסודאצ'י שזה סוג של פרי הדרים מיפן עטוף בדף סויה.

נתח של טונה בלופין עטוף בדאיקון שהוא הגירסה היפנית המעודנת של הצנון. יש כאן גם עלי וואסבי ומלפפון שלשמחתי היה במינון קטן, כי כידוע מלפפון ואני לא חברים טובים.

הקונסטרוקציה המרשימה הזו היא מנה אחת, ולא שתים. החלק התחתון הוא לובסטר שו-מאי, שהוא כיסון דים סאם שהוא פתוח בחלק העליון, והוא ממולא בתערובת של בשר לובסטר קצוץ. על הקרקר אני לא ממש זוכר.

הפתיח האחרון. המטבעות למטה היו כמו עננים של תפוחי אדמה בציפוי סולת (סמולינה). למעלה בשר סרטנים מפורק. הרוטב מחלפיניו אדום. הירוקים אני לא זוכר.

כמו שאפשר לשים לב - לא כתבתי את התחושה על כל פתיח בנפרד כי... כולם היו מעולים. זה היה מקבץ מרשים מאד. אני לא זוכר במדוייק טעמים של כל אחד. חלק היה מעט חריף, כמו המנה עם הוואסאבי. החריפות מאד עדינה מי שממש ממש ממש רגיש (מי אמר אודליה) צריך ליידע מראש בהזמנה והם יאתגרו את עצמם בלהתאים לו את המנות. כל אחד מהפתיחים הציג שילוב טעמים שמצד אחד לא צועק אבל מצד שני מאד עשיר, מאוזן ומפתיע. 

אהבתי גם שכל מנה הוגשה בנפרד, ולא כמו שלפעמים עושים בארוחת טעימות - שמגישים 2-3 פתיחים ביחד. הקצב היה די מהיר כך שהיה אפשר לאכול רצף נחמד של פתיחים בזמן סביר ועדין לתת לכל פתיח את המקום שלו. 

המנה הבאה היא מנת ביניים שממשיכה את המסע באסיה, הפעם בשנגחאי סין: כיסון בשם שיאו לונג באו, המילוי הוא של בשר אווזים בציר של פלפל סאנצ'ו, שמופק מקליפה של פרי ממשפחת ההדרים והוא קרוב משפחה של הסצ'ואן. הדרך לאכול את הכיסון הוא לפצוע אותו כדי לתת לכל הציר לצאת החוצה, לאכול את הכיסון ואז לשתות את הציר. זה בעצם הפוך מאיך שאוכלים חינקאלי... המנה היתה ווואו. גם הכיסון עצמו וגם הציר שממש עשה חם ונעים בבטן. דפינטלי וואו.

המנה הבאה - מנת ים. החלק העיקרי מוסתר על ידי העלים, והוא בהשראת מנה שנקראת צ'ונג פאן (Cheung Fun), שגם היא מהמטבח הסיני. במנה המקורית המילוי עטוף באטריות אורז וכאן דוקא זה היה עטוף בדף אורז שמאד הזכיר את המעטפת של ה"נאמס" הוייטנאמים. המילוי היה של קוד שחור והרוטב של כפיר ליים. עוד מנה מוצלחת מאד, וסורי אם אני מתחיל לשעמם.

מנה עיקרית נוספת - סינטה צרובה מושלם, פולי סויה במעטפת של אצת נורי, ובצד זה "אפאם" שזה פנקייק מסורתי, הפעם מדרום הודו, שעשוי מבלילה של קמח אורז וחלב קוקוס. אני לא בטוח ששלושת המרכיבים של המנה ממש דיברו אחד עם השני (למרות שהמלצרית המליצה לערבב, בעיקר בגלל המרקמים) אבל כל אחד לעצמו היה מצויין וגם המנה הזו עשתה את העבודה מצויין.

מרענן החיך שמר על המסורת של מרענני החיך שהם תמיד קצת מוזרים, לא לפה ולא לשם. זה לא הגיע לשיאים של מאיר אדוני בזמנו, עם כל מרעני חיך בסיגנון של להטביע ענב ירוק בשמן זית ולקשט בעלה כוסברה... כאן יש וונטון פרפה הדרים, קרם יסמין ודובדבן. אוקיי. את החיך זה ריענן.

קינוח ראשון - אם אמרנו פאן אסייתי אז שימו לב לשילוב: מתחת לקרקר יש קרם קוז'י מהמטבח היפני, מותסס עם אורז ומשולב עם קרמל שמבוסס על ג'אגרי, שהוא סוכר הודי, וקראמבל של קוקוס קלוי, וקלמנסי שהוא סוג של מנדרינה סינית. הקראמבל היה מאד כיפי בתוך הקרם,  ולשבור קרקר לתוך קינוח זה תמיד כיף, אבל אם אני צריך להוריד בכל זאת ניקוד כמו המורות האלה לאנגלית שתמיד יחפשו את הנקודה איפה להוריד לך כדי שהציון יהיה 99 ולא 100 - אז גם הקינוח הזה, כמו המרענן חיך, זו המנה שאני אוריד לה קצת מהניקוד, וגם זה לא בגלל איזה בעיה בביצוע, שגם במנה הזו היה ללא רבב, אלא יותר טעם אישי. הוא היה מאד נחמד אבל לא בדיוק נוגע בפסגות כמו הסקשן המלוח של הארוחה.

קינח נוסף - דווקא מהמטבח הצרפתי. נקרא במקור Îles flottantes, איים צפים, ושם בדרך כלל האיים הם חלבונים מוקצפים ששטים בקרם אנגלייז. כאן האי הוא בעצם מרנג מאודה והשחורים ששוחים בקרם אנגלייז הם הם קסיה שרופה (קסיה זה העץ שממנו מכינים בסין קינמון) וקראמבל של גרואה (סוג של סוכר אם אני זוכר נכון) מקורמל. קינוח נחמד ומרענן.

לסיום הוגש איתו עוגיית מקדמיה, ומי שיש לו זיכרון טוב אולי זוכר את הפתיח הראשון עם השבבי מקדמיה, אז העוגיה הזו כאילו סוגרת את המעגל וזה קטע נחמד שמסקרן אותי כמה שמו לב לזה. עוגיה חביבה, האמת שהייתי מציע למסעדה להגיש אותה בקופסה קטנה כדי לקחת הביתה למרות שאמורים לאכול את זה עם תה אינדונזי שהם מגישים שם - זה יכל להיות נחמד לקחת את זה כמזכרת קטנה מהארוחה.

יש אפשרות להוסיף לארוחה wine pairing של יינות או של קוקטיילים (נדמה לי שהמחיר הוא 350 שקלים). אנחנו פחות מתחברים לקונספט של התאמת יין, שלא פעם משלבת יינות לבנים או כתומים שאנחנו פחות אוהבים והעדפנו כהרגלנו להצמד לבקבוק אחד לכל אורך הארוחה. הסומלייה קלע בול עם יין אורגני ספרדי שנקרא על שם שבע הטרסות, בגבהים שונים, שמהם לוחקים את הענבים שמרכיבים את היין. הוא הצליח לקחת אותנו לאורך כל הארוחה בלי להכביד בכלל והיה מצויין.

רוב השירות קיבלנו ממלצרית בריטית שהיא הדפינישן של איך שמלצר אמור להיות. גם חביבה ונעימה מאד וגם הסבירה הכל בסבלנות וחיוך, וכמו שאפשר להתרשם - יש פה מה להסביר. במיוחד אהבתי שהיה ברור שהיא טעמה את התפריט הזה יותר מפעם אחת, וזה ממש כיף שמלצר משלב בהסברים את החוייה שלו. וכשהיא אומרת "אני אוהבת לאכול את זה ככה וככה" - אתה מבין שככה באמת היא חווה את זה, וזה הופך את ההסברים להרבה יותר אותנטים. היא קיבלה את הטיפ הגבוה ביותר שנתנו למלצר בשנים האחרונות וקיבלה את זה בחסד. 

גם השף עצמו עבר אצלנו. נראה לי שהמלצרית הלשינה עלינו כי לא ראיתי שהוא הסתובב יותר מדי, ולא שהיה לו זמן לזה - הוא לא השקיף מהצד אלא היה במטבח כל הזמן, ורק הצליה של הסינטה העסיקה אותו לחצי מהזמן. הוא היה חביב מאד, צנוע, שקט, חייכן, אבל קיבל את המחמאות המגיעות לו.

לסיכום. 

אין לי ספק שאם מבקר של מישליין היה טועם את הארוחה הספציפית הזאת - הם היו יוצאים לפחות עם כוכב אחד, יש סיכוי גם עם שניים. לא זכור לי ארוחה של 12 מנות שאין בה ולו נפילה אחת. אז כן, הקינוחים התקבלו אצלנו בטיפה פחות התלהובת, אבל עדין היו ללא רבב. המנות - מסע עשיר במיוחד בכל רחבי אסיה עם טעמים טובים וחיבורים מוצלחים.

עוד משהו מיוחד: לפני הקינוחים הם שואלים אם מתחשק לך לאכול עוד פעם את אחת המנות. אם הייתי יכול לדחוס עוד בבטן הייתי בכיף אוכל עוד פעם את ה-soup dumpling שהיה אגדי, אבל כשיש עוד ארבע מנות העדפנו לותר ולא להתפוצץ, אבל זו יוזמה ממש ממש יפה שהאמת שלא נתקלתי בה באף ארוחת טעימות ולפי המלצרית לא מעט אנשים בהחלט מנצלים את זה וזוכים לטעימה נוספת מהמנה שהכי "עשתה" להם את זה. זה מאד מוערך בעיניי, במיוחד שלא פעם בארוחות כאלה יש מנות ביס שהשאירו לך "טעם של עוד" וזה לפעמים קצת מבאס שאי אפשר לתת ביס נוסף, אז הנה כאן נותנים לך את ההזדמנות. 

מחיר הארוחה לא זול, מן הסתם - 620 שקלים, אבל אם יש לכם אירוע חשוב בקרוב - רוצו. ואם אין לכם אירוע - אז תמציאו לכם אירוע כדי לטעום את אחת המסעדות הכי טובות שפועלות כיום בתל אביב, קצת מתחת לרדאר - ובאמת שלא ברור לי למה. שרק תישמר הרמה, ואנחנו בלי ספק מתישהו, כשיתחלף התפריט ויעבור קצת זמן... נמצא את ההזדמנות להגיע שוב.