פעם שניה שלנו בסטודיו אבל פעם ראשונה במיקום הקבוע. יופי של מיקום, שלוש דקות מהרכבת הקלה. גם העיצוב הפנימי שומר על הקו האומנותי עם התמונות של אלעזר, וכנ"ל המוזיקה שקצת קשה לי לאפיין אותה אבל מסתדרת לי עם ה-vision של המקום. רציתי לשבת על הבר אבל נאלצנו לשנות תאריך בשלב שכבר לא היו מקומות פנויים, אז התפשרנו על שולחן.

הארוחה הזו גרמה לי להגיע לתובנה חשובה לעתיד: מעכשיו והלאה, בכל הארוחות העתידיות שלנו במסעדות ארצנו, אנחנו קודם נזמין את השתיה פלוס לחם (אם רוצים) ורק כשאלה יגיעו נדבר עם המלצר/ית על המנות. בצרפת, אגב, למיטב זכרוני, ככה זה הנוהל הרגיל: קודם שואלים אותך על שתיה ואחרי שמסיימים עם החלק האומנותי הזה, ומביאים תוך כדי גם לחם, לוקחים הזמנה על המנות.

בארץ מלצרים בדרך כלל לוקחים הזמנה גם וגם (למעט מים שבדרך כלל שואלים/מביאיים לפני) ואיכשהו בעבר זה עבד באחוזים לא רעים. אבל אחרי לפחות ארבע פעמים, בזמן האחרון, שהמנות נוחתות לפני היין כבר נמאס לי לחוות את זה ונמאס לי לכתוב על זה. אם אי אפשר לסמוך על המסעדות שיעמדו בתיזמון הלוגיסטי המסובך הזה, אז נעשה את זה בעצמנו. גם אם הארוחה תתעכב בכמה דקות - לא אכפת. לפחות ככה הסדר יהיה הגיוני. וכן, כמו שאפשר להבין, גם גורשה פישלו עם זה.

דווקא כאן לא זכינו לנאום של "מה שמוכן יוצא כי ככה עובד המטבח שלנו". המלצרית אמרה כן כן נוציא כל מנה בנפרד. חבל רק שדקה אחרי שהיא אמרה "כן כן" נחתה המנה הראשונה ומיד אחריה המנה השניה (כן, עוד לפני היין). למען ההגינות, יש מצב שהמנה היתה מיועדת לשולחן אחר אבל בכל מקרה לא הסכמנו לקבל אותה אחרי שהסכמנו על "כל מנה בנפרד" ומכאן והלאה השירות עבר חלק, אז אפשר לדבר על האוכל.

פתחנו עם הלחם שמוגש עם חמאת צ'וו (21) שהיא תערובת של איזה עשרה תבלינים כמו חילבה, הל, ציפורן, ועוד ועוד ועוד. אפשר להשיג בכל חנות שמוכרות תבלינים אתיופיים אבל נראה לי שרק אלעזר מוציא מזה חמאה, ובזה אפשר לסכם את כל הייחוד של המקום. לקחת את הקלאסי ולהוציא ממנו תצורות חדשות, מודרניות, ולרוב גם טעימות. הלחם ספוגי. טעים. לצערנו כמו פעם שעברה הסתיים לפני שהספקנו לנגב איתו.

המנה הראשונה שהגיעה היא הקיטפו, טרטר בקר בגירסת הסטודיו (52). זו אחת ממנות הדגל של המסעדה, בעיקר בגלל שטרטר זו מנה שכולנו פגשנו המון פעמים, גם בגירסה הקלאסית וגם עם כל מיני סוגים של טאץ' שכל מיני מסעדות עשו למנה, אבל כזו - אין, כי היא יושבת על האנג'רה שמשמשת ספוג נהדר, ובגלל שהתיבול שונה והטעמים מיוחדים. אבל. ויש אבל. השערות הקריספיות מעל המנה היו מלוחות מאד. אני הסתדרתי עם זה, בעיקר בגלל שהמנה גם ככה מתובלת די הרבה אז קצת חוסר איזון יכול לעבור. האישה לא אהבה ברמה שביקשה להחליף צלחת כדי שהפירורים של השערות שנותרו עליה לא יהרסו מנות נוספות (וגם יידענו על זה את המלצרית). שולחן לידינו שתי בחורות החזירו את המנה. התחושה שלי היא שזה לא ככה מוגש בדרך כלל אלא תקלה כלשהי במנה. אני רוצה לקוות שאחרי לפחות שתי שולחנות שמעירים על המנה הם התייחסו לזה, אבל אין לי דרך לדעת.

שתי המנות הבאות אהבנו בפעם הקודמת והן הצדיקו את ההזמנה נוספת גם הפעם. טרטר דג מאגם אוואסה (72) עם הקרקר טף ששוברים פנימה. מנה מצויינת, שגם היא מחזיקה בתוכה את כל ה-essene של המקום.

והכיסון אינג'רה במילוי תבשיל שפונדרה (75) עוד מנת דגל, דווקא בגלל שלאינג'רה יצא שם די "רע" של משהו שקשה להתרגל לטעם שלו, והיכולת של אלעזר להנגיש אותה בצורה מופלאה כזאת שאתה לא אוכל אינג'רה במרומז אלא את הדבר עצמו ו... לא קרה שום דבר. להיפך. כשזה מגיע עם המילוי הנכון והטאץ' הנכון - זה טעים.     

סיימנו במנה נוספת שלא טעמנו בפעם הקודמת: מוי מוי (78). לכאורה עוד מנה של שרימפס מוקפץ עם רוטב טעים. אבל המיוחד כאן זה הכופתאות של התירס. כופתאות רכות שמשתלבות במנה ומוסיפות המון גם למרקם וגם לטעם. זה הדבר שמוציא את המנה הזו מהשיגרתיות שלה ושאפו על זה.

כל פעם שכותבים על המסעדה עולה נושא החריפות: אז חד משמעית בסדר למי ששורד חריפות מתונה, חד משמעית לא, למי שגם חריפות מתונה עושה לו כואב בלשון, כי בכל מנה יש חריפות מסויימת. זה לא אוכל "חריף אש" אבל חריפות קיימת בכל המנות, וכמובן בלי קשר - תבלינים אינסוף בכל מנה, זה חלק מהקטע.

על קינוחים ויתרנו, לא הרגשנו צורך, וסליחה מאישתו של אלעזר. אולי בפעם הבאה. קוקטיילים האישה לקחה שנים אבל למרות שטעמתי, אני פחות בקוקטיילים, אז לא כל כך יכול לכתוב על זה משהו בעל ערך. 

לסיכום.

הגעתי עם ציפיות מתואמות לכך שאת ה"וואו" של המפגש הראשוני כבר עברנו, אז זה יהיה פחות בקטע של "מפתיע" ויותר בקטע של "טעים", לפחות ככה קווינו. למעט תקלה יחידה באחת המנות, שאני מאמין שזה חד פעמי, טעים ומיוחד כאן. זה לא רק מיוחד, וטעמים שאתה לא מכיר, אלא באמת טעים.

הטעמים מוצלחים, היד טובה. גם אם לא נחזור בעוד חודש (כי זה בערך המינון שלנו גם ככה...) אבל דפינטלי מתישהו, כשיתחשק לגוון, בהחלט שנגיע.

יש עוד מנות מסקרנות בתפריט שלא טעמנו, ואני מקווה גם שלאורך זמן יתווספו כל מיני ספיישלים או דברים שאין בתפריט הקבוע, כי למסעדה מסוג כזה חשוב גם לרענן את המנות וליצור דברים חדשים ולא לקפוא לחלוטין על השמרים.