בין הנחיתה בציריך לדירה בשמוני עצרנו בגרוייר. העיר מקסימה ממש. בסך הכל רחוב אחד של פחות מקילומטר, שעולים אליו במדרגות מחניון שמחוץ לעיר, אבל איזו פנינה של רחוב. בסופו טירה קטנה שנשקף ממנו נוף של גלויה מכל חלון. וכמובן - הגבינה המפורסמת.

כראוי למקום שהמציא את הגרוייר הכי מתבקש זה לאכול פונדו והמומלצת על פי מה שראינו הוא ב-Chalet שנמצא ממש ביציאה מהטירה. 

המקום ותיק, קיים כבר משנות החמישים של המאה הקודמת. בקומה הראשונה זה יותר נישנושים, בשניה מקבלים אוכל של ממש פלוס ריח של הגבינה שהפך לחלק אינטגרלי מהאוויר שם.

לקחנו פונדו קלאסי, בלי כל מיני תוספות. באופן מפתיע (לנו לפחות, אבל הבנו שזה די מקובל שם) הוא הוגש עם תפוחי אדמה קטנים ולא עם קוביות לחם. האמת שהשילוב נחמד מאד והגישו גם לחם אז היה אפשר לטבול גם וגם. היה טעים מאד. לא משהו שהייתי מפנטז עליו בלילות, אבל בשביל החוייה של המקום זה בהחלט עבד ואני מניח שבצהרים של חופשת סקי זה עושה עבודת חימום ראויה. יש משהו כיפי בטבילה המושחתת הזאת, אין ספק. 

הוגשו גם מלפפונים חמיצים ובצלצלים חמוצים. תוספת מאד נחמדה כאיזון לכבדות של הפונדו. 

לקחנו גם פלטת בשרים לצליה עצמית. גימיק נחמד שתמיד עושה את העבודה. היה לא רע אבל בסופו של דבר לב העניין כאן זה הפונדו, והוא מומלץ כמו גם ביקור בעיירה אם אתם באיזור.

אם ביום הראשון פתחנו עם קלאסי אז בערב השני הלכנו דוקא על מודרני, מסעדה שלשף שלה יש שורשים צרפתים ואיטלקיים וההשפעות על התפריט בהתאם. 

תפריט ערב של ראשונה + עיקרית + קינוח עולה 57 יורו. התפריט מאד מצומצם. ארבע ראשונות שני דגים שתי פסטות שתי בשר. אין לי בעיה עם תפריטים ממוקדים אבל התפריט הזה הרגיש מהודק מדי. שלוש אופציות בכל קטגוריה זה המינימום לדעתי.

לפתיחה הוגש לחם פשוט עם אגוזי לוז. הפעם חימום היה עוזר לו. מה זה עוזר? מטיס. הוגש ללא חמאה או משהו בצד. קצת מוזר לחם בלי חמאה בצרפת אבל מסתבר שיש גם כאלה.

לקחנו שתים מהראשונות.

האחת מנה של ביצה מושלמת (64 מעלות...) עם קציפת שום ואלמנט קראנצי שלא זיהיתי. סך הכל מנה טובה, אהבתי את החיבור, אבל פרמיטיבי ככל שזה יהיה - יש משהו במנות של ביצה שישר לוקח אותי לוייב של ארוחת בוקר ולכן פחות מתחבר לי לארוחת ערב.

השניה: שקד עגל צרוב, שהוגש עם תאנים, אוכמניות ועוד כמה הפתעות בצלחת. השקדים היו טובים מאד. חלק ממה שהיה בצלחת הסתדד טוב (התאנים למשל) אבל חלק ממה שהיה בצלחת לא היה לי קשור והמנה מבחינתי היתה חסרת מיקוד. 

עיקריiת. 

בשבילי - Lamb Chops שהוגשו יחד עם פירה אפונה ופטריות. אי אפשר לקחת מהצלחת את היופי שלה. מנה יפה כמו ציור וסחתיין על הצילחות.  הבשר - אולי הדבר הכי טוב בארוחה. היה עשוי כמה חמאה. אבל. כל יתר המנה, במיוחד ההפירה אפונה - סבל מתוספת של נענע. לכאורה טאץ אוף סורפרייז, בפועל - אלמנט מעיק שהוריד ממש מהמנה וגרם לכך שבסופו של דבר הסתפקתי בבשר כי למה להרוס בשר כל כך כיפי עם תוספת כל כך מבאסת.

עיקרית לאישה - פילה בקר, ושוב פעם עם צילחות מהמם, רק שכאן כל החוץ מזה היה אפילו יותר בעייתי. הבשר - גם אם נצרב למדיום כפי שביקשנו - היה לעיס מאד ולא כיפי לאכילה. שמים וארץ מהכבש. התוספת - אנדיב אדום שנראה מדהים אבל הדבר היחיד שהוא הוסיף לטעם היה מרירות. אוכמניות צלויות - הוסיפו בעיקר מוזרות. והיתה איזו מחית של אגוזי לוז. לא יודע. מנה שכבר היה עדיף לא לאכול אלא להסתפק בציור.

את הפסטה של הקטנה עם מילוי גבינות לא טעמתי. הירוק הפעם זה לא אפונה ולא נענע אלא תרד. הקטנה אמרה טעים אז זה מה שחשוב.

קינוחים. 

קרם מסקרפונה עם תותים ואוכמניות. קינוח קליל מרענן ומוצלח מאד.

פונדנט שוקולד עם דובדבנים. פרשנות מודרנית זה נחמד אבל כשאומרים "פונדנט" אתה מצפה למשהו שיזכיר פונדנט, וכאן היה בסיס משוקולד שיותר הזכיר נמסיס מאשר פונדנט. פונדנט זה לא היה. את הרוטב שהיה קצת מוזר לא פיענחתי. הדובדבים היו מעולים.

רייס פודינג לאישה. גם כאן ממש לא מה שאתה מצפה מרייס פודינג, אבל דוקא כאן האינטרפרטציה היתה מוצלחת מאד לדעתי, רק שהמישמישים, כן כן מוטיב חוזר בהרבה מנות - לא היו קשורים בכלל.

השירות היה על פי כל הגינונים וכללי הטכס ומבחינה זו הוא היה ללא רבב אבל מפעם לפעם השתרבבה להם יציאה שהרגישה קצת סנובית. למשל כשהתלבטנו אם לקחת תפריט או אה-לה-קארט ושאלנו "כמה שקדי עגל במנה?" נעננו ב"שקד אחד, מאדאם, זו מנה ראשונה…" וה"זו מנה ראשונה" נאמר באינטונציה של כאילו דהה.

"תרצו גבינות לפני הקינוח?" "לא, תודה". "אהה לא?" באינטטנציה של "הגעתם עד צרפת ולא תאכלו גבינות לפני הקינוח??! לא, מה חעשות אני מת על גבינות, אבל לא לפני קינוח.

לסיכום, אם לארוחה של אתמול הגעתי בלי ציפיות למקוריות, אז דוקא בארוחה של היום היו לי ציפיות גבוהות, אבל לצערי המכלול לא היה מוצלח. לא ששרפו לי טוסט או שמשהו לא היה מבוצע טוב (למעט הפילה בקר) אבל כמעט בכל מנה, למעט המנות הראשונות, היה משהו שהיה מיותר או הצליח לעצבן או גם וגם. לפעמים היה נדמה כאילו המרכיבים נבחרו על פי היופי שם המנה יותר מאשר על פי הטעם וזה היה מאד מאכזב.

ערב האחרון בשמוני רצינו משהו פחות מעונב.  האישה מצאה את Plan B, מסעדה במלון שנראה די חמוד בכניסה לעיר. בתפריט מגוון אקלקטי למדי של מנות בלי יותר מדי קשר ביניהן וגם חלק גדול מהן לא היה. זו היתה כמעט הפעם היחידה שראינו ישראלים באיזור. שני שולחנות מלאים בישראלים. די הופתענו שגם במקומות היותר מתויירים ובמרכזי הערים כמעט לא שמענו ישראלים. כנראה מעדיפים את פריז ויורודיסני  

לפתיחה לקחנו כרובית קראנצית (כך לפי התפריט) שהיינו בטוחים מהתיאור שזו כרובית מטוגנת אבל הגיע ראש כרובית אה לה אייל שני, מתחתיו רוטב על בסיס פלפל piquillo (שנראה לי שיש לו גם שם בעברית) ומעל רוטב של עלי תבלין. להבדיל מהציורים בצלחת של אתמול המנה נראתה הכי Rustic שאפשר. כאילו זרקו הכל על הצלחת והביאו. אבל הרטבים היו טעימים ולהבדיל מאתמול הכל השתלב סבבה בתוצאה הסופית, אז כנראה שלפעמים עדיף מנה פשוטה אבל טעימה. (11 יורו)

לעיקריות התבססנו שם על המבורגרים, שקיבלו הרבה המלצות. הקציצה מבקר Angus, אני הזמנתי עם חסה בייקון ובצל מקורמל. למרות שקיבלנו מדיום אפילו שביקשנו מדיום רייר (בהמבורגר למדנו עם השנים שצריך לבקש אחד פחות ממה שאתה רוצה ועובדה שזה עבד שוב) - המדיום היה בסדר לגמרי. קציצה טעימה מאד. הבייקון והבצל היו סבבה. בצלחת היה רוטב גבינתי ששידרג את הצ'יפס. סך הכל אחלה המבורגר (22)

חלקנו גם טטאקי ברווז (24) שאפשר לומר שזו המנה עם הכי ריסק שהזמנו שם ואפילו היא היתה בסדר. נתחי ברווז עשויים היטב עם רוטב  צהבהב מתקתק (כנראה מנגו). ליד הוגש סלט כרוב חמצמץ אסייתי שלא להאמין אבל גם הוא היה ממש נחמד

כמקום קזואל שבאנו אליו עם ציפיות מתונות המקום הפתיע ממש לטובה ותכלס הכל היה טעים. כשמתחשק מקום בסיגנון "דיינרי" יותר עם מנות פשוטות וטעימות - הוא מומלץ בחום.

סך הכל כולל שתיה יצאנו עם 95 יורו.

קבלת הפנים של אנסי לא היתה משהו. הגענו בסביבות ארבע לדירה שהזמנו בפרבר שנמצא 15 דקות נסיעה מהמרכז. חיפשנו משהו לאכול ולפי גוגל מפ ראיתי שיש שם איזה מרכז עם כמה מסעדות. המרכז התגלה כאודיטוריום שבדיוק התנופף עליו שלט עם המילה Gaza וגם בלי לדעת הרבה צרפתית אי אפשר לפספס במילים כמו "טווח" ו"רעב". כמובן שבארבע כל המסעדות מסתכלות עליך כמו הומלס שמגיע בחוצפתו לחפש ארוחת צהרים מחוץ לשעות המקובלות (12-14 בדרך כלל...). למזלנו מצאנו שם snack bar סביר. למחרת בבוקר הסתובבנו בעיר שהיא מקסימה. רובע אחד קצת יותר עתיק. אזור קצת יותר חדש. וביניהם פארק מקסים שצופה לאגם. 

בערב נסענו שוב למרכז, למסעדת בשם Saba. 

נדיר שאני מתחיל בתקציר מנהלים אבל חורג ממנהגי כדי לציין שהארוחות הכי טובות הן אלה שאתה לא מצפה שיהיו כאלה. Saba, מסעדה של פיוזן צרפתי-אסייתי, נבחרה בשביל לגוון קצת את הצרפתיות. השף, Clément Torres, מלח בעברו, מעיד על עצמו שהוא לא מאלה שישבו על הברכיים של סבתא במטבח, אלא "נדלק" על זה בגיל מאוחר יחסית, בזמן ששהה באוסטרליה.

הוא התחיל את דרכו בברסארי קטן בצרפת. התקדם. למד. חקר. ונסע להשתלם שנתיים ביפן כדי לפתוח את המסעדה הקטנה שלו בכניסה לעיר העתיקה באנסי.

מדובר במסעדה קטנה, בבניין ישן, באחת הסימטאות שעברנו בהן בבוקר בין העיר העתיקה לחדשה ובחיים לא הייתי מנחש שזו היא. מבחוץ נראית כמו סתם מסעדה עם כמה כיסאות בחצר, כמו עשרות אחרות שפזורות בעיק העתיקה. בקומת הכניסה יש מטבח הקטן שממנו השף עצמו יצא לקראתנו כדי להגיד שלום ולשאול אם נרצה לשבת בחוץ או למעלה. כיווו שאנחנו לא בעונש, טיפסנו למעלה במדרגות העץ הצרות. המלצרית המסכנה עושה את זה כמה  עשרות פעמים בכל ערב.

כצפוי ממי שבילה שנים  בשיט, הרבה מהמנות הן על טהרת הים, אבל לא רק.

אזהיר מראש שזה יהיה דיווח עם המון חורים וסימני שאלה, כי בחלק גדול מהמנות לא באמת הבנתי את ההסברים על חומרי הגלם והטכניקות השונות ופשוט נהנתי מהטעם.

בהתחלה הוגשו שתי מנות פתיחה.

שרימפס ברוטב שמופק מנוזל של עגבניות. השניה סלטון של אויסטרים.  לאויסטרים שיצא לי לאכול בעבר היה טעם ימי חזק ודוקא כאן זה לא הורגש. בעיקר הורגשה חמצמצות נחמדה.

שתי המנות היו סבבה, אבל במבט לאחור, הן הסגירו רק במעט את המפגן המרשים שהתחולל מיד אחריהן.

נתח קטן של דג (שאם אני לא טועה הוא סוג של ברבוניה אדמונית) שקיבל צריבה קלה הוגש עם תבלין של אצות, ג'ינג'ר ושום, ועוד כמה רכיבים.  המרקם של הנתח היה מושלם וכל המסביב היה ממש מקורי עם שילוב מצויין של טעמים.

מהמנה הבאה אני זוכר עגל. אני זוכר סרטנים. אין לי מושג לא על הקציפה ולא על האמולסיות. בלי לערבב, בלט בעיקר טעם חמצמץ (מוטיב חוזר כמעט בכל המנות) אבל אחרי עירבוב זה הסתדר נפלא והיה ממש ממש טעים.

המנה הוגשה ליד לחם שוקופאן יפני שמעליו גפייז מתקתק - וואו. נראה לי שזו היתה המנה שבה התחלנו להבין שמשהו טוב קורה במקום הקטן הזה.

המנה הבאה לא צולמה, כי לפני שאכלנו כל מה שראו זו קציפה, שבתוכה היו אמורים להיות איטריות זוקיני. אז חשבתי לצלם אחרי ביס או שנים כדי שיראו את האיטריות, אבל בשלב הזה הצלחת כבר לא עשתה חסד עם המנה המופלאה הזו, ולכן ויתרתי. וכן, אין לי שום מושג על הקציפה. שאלנו אותה על זה פעמיים. היא ענתה פעמיים איזו מילה מוזרה ולכן - סורי. אין לי מושג מה זה היה. זה לא צולם. זה לא הובן. ותצטרכו להאמין שזו היתה אחת המנות הטובות בארוחה.

המנה הבאה כן צולמה והיא יפהפיה. הדג (סורי…) במיטב העדינות. אמולסית קוג'י, עלי שיזו ובצד ג'לי חמצמץ. היה לזה גם טעם קצת מעושן וכן, גם המנה הזאת היתה נפלאה.

המנה הבאה: יונה צלויה עם שני רטבים. האחד מציר שהם מכינים ממה שהמלצרית קראה pegion leg, אבל נראה לי יותר הגיוני שהיא התכוונה לכנף ולא לרגל, פלוס וחומץ. הרוטב השני, בהשראת ה"ויטאלו טונאדו", עם טונה צלפים וכו'. מעל סלטון קטן. עוד מנה מצויינת אפילו שכשאני כותב את זה - זה נשמע לי כמו שלוש מנות שונות. 

מכאן לקינוחים, והוגשו שנים.

האחד - שוקולדי, שהיה בעיקרון מה שהמלצרית קראה "סורבה שוקולד" אבל זה היה יותר בכיוון של סמיפרדו. מעל גרניטה קפואה שעשתה ריח של פרחי בר. זו היתה המנה היחידה בארוחה שלא באמת הצטיינה. בלי הגרניטה הייתי אומר שהיא בסדר, אבל רק בסדר בארוחה הזו זה רחוק מאד מהרף של שאר המנות. הגרניטה, שהיתה קצת קשה ומעצבנת ללעיסה, אפילו הורידה מזה. הייתי מעדיף סתם קראמבל...

הקינוח הבא, לעומת זאת, וואו שבוואו. וריאציה על מנגו סטיקי רייס. קודם כל לשמחתי זה לא באמת הרגיש במרקם של סטיקי רייס, וזה דווקא לטובה. בטעם וברעננות - קינוח אדיר ומזל שסיימו איתו ולא עם הקודם למרות שאם היו נותנים לי לנחש הייתי מצפה שיסיימו עם קינוח שוקולדי דווקא.

80 יורו הכי מוצדקים שאפשר הם לוקחים לאדם על ארוחת הפנתיאון הזאת, אבל חשוב לציין שאין שום תפריט קבוע כך שמה שקיבלנו זה כנראה לא בדיוק מה שיוגש בשבוע הבא, וגם זה חלק מהקסם של המקום אבל באופן טבעי עם מסעדה בלי תפריט קבוע - כל ביקור יכול להיות או צלש או טרש.

כמו כן, אין שום סיכוי שהמקום ההיפסטרי הזה עם השף שמבשל במטבח קטן בכניסה ובדרך למטה לחצתי לו את היד והודתי לו בחום על החוויה - יקבל מישליין, כי מישליין מתקשים עם מסעדות מסוג כזה, אבל מה שקיבלנו היתה אחת הארוחות המפתיעות והטובות שזכינו לה בזמן האחרון והזיכרון הכי טוב שיישאר איתי מהטיול הזה.

הייתי מת לאכול שם פעם נוספת, אבל היות ואין טיסות ישירות לאנסי קצת יותר קשה לקפוץ שם לסוף שבוע רק כדי לחזור ולנסות אותה שוב, אבל אם זו הרמה שיש שם כל ערב - אז היא מומלצת בחום של 280 מעלות.

עוד לפני 15 שנים, כשהשף סטפאן פרואה דה וו קרקס שף אחרי שף מישראל במסגרת התכנית "קרב סכינים", ידעתי שיום יבוא ואני אוכל אצלו במסעדה. רצה הגורל שב 2020, כשהיינו אמורים לטייל באלפים הצרפתים, הקורונה ביטלה את הטיול ועכשיו סוף סוף יצא לנו לבקר ב-Fantin Latour, המסעדה שלו ששומרת לא מעט שנים על כוכב מישליין.

חשוב לציין שבמסגרת אילוצי המסלול לא סעדנו שם בערב אלא בצהרים, במה שנקרא ברסארי פראטין, שזו גירסה הדבה יותר קז'ואלית של המסעדה.

ביום שמש כמו שזכינו לו בגרנובל הישיבה היא בחצר, מה שנותן אוירה ירוקה ופסטורלית, עם מזרקה באמצע ודשא מסביב. יופי של אוירה לצהרים. 

לקחנו שלוש ראשונות.

ניסיון שני שלנו ל"ביצה מושלמת" (24) אחרי מנה דומה במסעדת אטמוספירה בשמוני. על המנה כתוב שהיא מנת דגל של השף, אז אמרנו ננסה. היה טעים, אפילו טעים מאד, אבל רשמתי לעצמי שוב שביצה מושלמת ככל שתהיה היא רק ביצה ולא משנה מה המסביב שלה - זה תמיד ייקח אותי אסוציאטיבית לארוחת בוקר, ולכן זה יהיה ניסיון אחרוו שלי למנה מסוג כזה.

טרטר טונה עם סלק (22). מנה יפה וחביבה אבל הטונה לגמרי הלכה לי לאיבוד במכלול. 

טרין פטריות (15),  הראשונה הכי מוצלחת לדעתי. טעים. מיוחד. אלה ההברקות שציפיתי למצוא במסעדה כזו.

סטייק בקר רמת עשייה מדיום רייר. הבשר היה מצויין. אין תלונות. הרוטב מכמהין שכבר כתבתי שאני לא מת על זה אבל סך הכל מנה מוצלחת. 

Monkfish ברוטב קארי וגבינת עיזים (41). לא הקארי הכי מדהים שאכלתי בחיים, אבל סך הכל בסדר, אם כי לא למעלה מזה.

לקטנה חזה עוף (33) שמי היה מאמין שישתמשו בחומר גלם הזה במסעדת מישליין. יש לציין שהוא היה סופר סופר סופר עסיסי, והוגש ברוטב יין לבן ופרמזן. מנת עוף מוצלחת מאד.

התוספות היו זהות בין כל המנות. מחית תפוחי אדמה שאני בכוונה לא קורא לה פירה, כדי לתת כבוד לרובשון. הוא היה מאד משמים. עוד היה שם גזר נחמד של סבא אליעזר, ירוקים חלוטים וגולת הכותרת - סוג של קינואה חומה עם תבלין לא מזוהה. זו היתה התוספת היחידה שהיתה ממש מוצלחת. 

השירות כמובן 5 כוכבים. בכל זאת מישליין. לגבי האוכל - הוא נע בין טעים לטעים מאד, למעט הפירה וואנאבי שהיה די מחפיר. לא התגלו יותר מדי ניצוצות בארוחה אבל גם לא ציפינו למצוא הרבה כאלה בארוחת ברסארי מהסוג הזה.

קצת מבאס שלא יכלתי לדגום את השף בארוחת ערב רשמית, אבל לפחות הצלחנו לסמן וי על todo של למעלה מ-10 שנים, ואפילו זכינו לראות את השף לכמה דקות כשיצא לחצר (לתשומת לב כמה וכמה שפים ישראלים שממעטים להגיע למסעדות שלהם). לבדוק אותו על אמת כנראה שלא ייצא לנו, בטח לא בשנים הקרובות, כך שהאם אכן הוא היה שווה את ההילה שהוא הצליח לעשות לעצמו - זה כנראה יישאר כחידה.

לא נעים להגיד, אבל למען הגילוי הנאות, בבוקר של הארוחה הזו במסעדת המישליין (כוכב אחד) קמתי עם מכונת כביסה בבטן. ככל הנראה וירוס שהחליט להשבית לי את השמחה, אבל זו לא ארוחה שאפשר לפספס אז הגעתי מתוך כוונה לטעום כמה שאוכל ולהתפלל לשלומי ביום למחרת.

המסעדה נמצאת בלב העיר העתיקה, שזרועה בעשרות מסעדות ליונזיות שנראו מאד מסקרנות אבל השארנו  אותן לפעם הבאה, לטובת הצרפתית המודרנית הזאת שהשף וכמעט כל הצוות מקודם ביפן. שנאמר אם לא הצלחנו להביא אל עצמנו ליפן (דפינטלי יקרה מתישהו) ננסה להביא את יפן לצרפת.

אם ב-Saba היה קשה לכתוב את הדיווח אז כאן זה ממש בלתי אפשרי, היות ואת המבטא של אחת מהמלצריות היה ממש קשה להבין ואת המלצר העיקרי ששירת אותנו אפשר היה להבין רק בערך, במיוחד כשהם יורים עליך צרורות של טכניקות ורכיבים יפנים.

תקציר מנהלים (על סמך שתי הטועמות הנוספות ולא רק החצי כח שלי) זה שויזואלית - וואו. טכניקה - בלי סוף. אבל במבחן העיקרי, בסקאלה שבין מוזר לטעים, רוב המנות ישבו על האיזור של המוזר ופחות על הטעים והכייפי.

דווקא מנת הפתיחים היתה ממש סבבה, למעט הנוזל הסגלגל המוזר (רק לי יש אסוציאציה לנוזל שהפך את דנידין לרואה ואינו נראה?). במיוחד אהבנו את הכרית אורז הדקיקה, שזו באמת טכניקה מטורפת לעשות אותה כל כך דקה ולמלא אותה בלי שהיא תתפרק. מהבחינה הזו באמת להעריץ את השליטה בטכניקות של המסעדה הזאת.

המנה הבאה, קוייאר שיושב על קרם תירס, מנה עם כל כך הרבה פוטנציאל ואני לא מאמין שאני מסכם אותה ב"נחמד" בלבד. 

בהמנה הבאה, שנראית מדהים, מנה של סביצ'ה שרימפס, הצליחו לחבר שנים מהדברים שהכי באים לי לא טוב: מלפפון ומלון, על אחת כמה וכמה ביום שאני מגיע עם בטן בעייתית. אכלתי רק את השרימפס והשתדלתי לסלק את כל היתר, אבל גם אוהבות המלפפון במשפחה לא עפו על המנה אז כנראה שזה לא רק אני וסלידת המלפפונים שלי. 

הכריך הבא שגם כן נראה כמו יצירת אומנות נקרא monaka ומי שהמציא אותו כנראה מתהפך בקבר על זה שמגישים בה פואה גרא צרפתי לטובת הפיוז'ן, אבל האמת שהכריך הזה, שנאכל בידיים, היה אחת המנות הכי מוצלחות שם.

המנה הבאה להבדיל, לקט של ירקות העונה, אין לי שום מילה טובה להגיד עליה. forgettable לחלוטין.

במנה הבאה, מה שמוסתר מתחת לקציפה זו רגל של צפרדע, וגם כאן, לצערי, המכלול לא דיבר אלי.

המנה הבאה ג'ון דורי עם רוטב מאשכוליות. היות ולי אסור אשכולית אז החליפו לי לרוטב xo וכנראה שהרווחתי כי לטענת הבנות הרוטב דוקא לא הרים למנה. מה שהיה מוזר שצלחת עם הרוטב המקורי עשתה את דרכה מהמטבח עד אליי, ורק כשהמלצרית הניחה אותה היא לקחה אותה חזרה והביאה את המנה החליפית. קצת מוזר שרק הערנות של המלצרית הצילה להם אירוע שאפשר לאבד כוכב בגללו.

את הנתח של המנה הבאה המלצר הציג לנו שתי מנות קודם לכן. הוא הגיע עם התבנית שעליה נח הברווז הצלוי, סיפר לנו על מקורו ומעלותיו ועכשיו הגיע מדליון ממנו. האמת שזו היתה מנה מהמוצלחות דווקא, בעיקר הבשר. הארטישוק המטוגן שלצידו יכל להצטרף למנה של הירקות.

בשלב הבא הוגש מרענן חיך. נשיקת שוקולד מקסימה  ממולאת במיקפא לימונצלו. מקסים ומרענן מאד.

הקינוח הבא שייך לרשימת המצטיינות והייתי אפילו נותן לו את המנה המצטיינת. המילוי, קרם פסיפלורה עם מוס שוקולד יצרו קינוח מרענן ומעיף. על הקישקושים מסביב ויתרתי אבל הקינוח עצמו וואו.

הייתי שמח אם היו מסיימים עם הקינוח הפסיפלורי אבל היו חייבים להרוס עם קינוח שמורכב מכמה קערות שיושבות אחל על השניה בצורה של עציץ, שהמלצר מביא לשולחן ואז הוא מסיר שיכבה אחרי שיכבה וזה מלהיב וזה חמוד אבל הפטיפורים עצמם נו מה לעשות…  לא אהבתי בכלל.

את הסיכום כבר די כתבתי בהתחלה. מבחינת גינונים וכל ההתנהלות - ההפך המוחלט מ-Saba של החבר'ה. מישליין כמו שאפשר לדמיין מישליין.

ההערה היחידה והכועסת שלי מבחינת שירות היא כוס יין שהציעו לאישה ושהיה טעים מאד וקלע למה שהיא רצתה אבל את המחיר, משהו שלדעתי מלצר אמור לציין על כל פריט שמחירו לא כתוב במפורש בתפריט והוא לא עשה את זה, וכן, מחובתנו לשאול או לידום לעד - אבל אחרי שבוע בצרפת יש מחיר ממוצע לכוס שאתה כבר רגיל לצפות אותו ולקחת 38 יורו לפאקינג כוס בלי ליידע שזה המחיר שהוא כפול מהממוצע בצרפת גם במסעדות יוקרתיות זה פאקינג עקיצה.

מבחינת הטעמים - אכזבה גדולה. פתיחים ברובם סבבה. כריך חמוד וטעים. מנת בשר מעולה וקינוח מצויין אחד הם מקבץ קטן מדי של מנות טעימות בארוחה כזאת. כל השאר, שנע בין בסדר למוזר, איכזב מאד.

מחיר - לא רק כוס היין היקרה אי פעם אלא גם הארוחה עצמה היא היקרה ביותר שהיתה לנו בצרפת: 150 יורו לאדם, ותכלס מבחינת הטעמים - בשבילנו היא לא היתה שווה את המחיר שלה. אם אתם אוהבים להסתכל על צלחות ולשמוע מאיזה הר בדיוק קטפו כל ירק, איפה מגדלים את הברווז ושאר סיפורי טכניקות יפניות - לכו על זה. אם לא - לוותר. מה שכן, פעם ראשונה של הקטנה שלנו בארוחת מישליין אז לקחתי את הארוחה הזאת בתור חוייה לימודית ו-150 יורו שכר לימוד זה פחות ממה שאני משלם עבור תשלומי הורים בחינוך חינם שלנו בבית, אז הכל טוב.

עוד חלק מ"תכנית הלימודים" הקולינארית של הקטנה זה שכל טיול אנחנו נותנים לה לבחור מסעדה. האמת שעד עכשיו היא עשתה עבודה טובה, וגם הפעם יצא לה טוב. למרות שהיו פה ושם נגיעות איטלקיות בארוחות שהיו לנו בטיול - הרגשנו שמתחשק לנו איטלקי של ממש, והמסעדה הזו מקבלת המון ביקורות טובות ודיווחים על אותנטיות. 

הבעיה היא... ש... לא אכלתי שם. אחרי ההתעללות בבטן בארוחת המישליין, ביום למחרת העדפתי להסתפק בקרקרים ומים, אבל לפי החיוכים של הבנות - כנראה שמבחינת הטעם היה לי שווה דווקא לעשות הפוך, ולו רק בשביל הטירמיסו האגדי. 

ביקשתי מהאישה לכתוב כמה מילים:

אז קודם כל נתחיל באווירה עצמה- המסעדה מחולקת הרבה חללים- חלל הכניסה שהוא יותר בפיל של בר קוקטיילים, עם שולחנות שמסודרים לצד הבר..לאחר מכן יש חלל גדול נוסף שמעוצב עם מיליוני צלחות קרמיקה שתלויות על הקיר, ולבסוף, לאחר שיורדים במדרגות,יש את החלל שבו סעדנו, שמעוצב  כמו מרתף יינות, עם אבנים גדולות חשופות. למרות שהיא גדולה ויש בה הרבה חללים היא מרגישה מאד ביתית.

האוכל, איטלקי מסורתי, מנורת ראשונות של אנטיפסטי לסוגיו,  פיצות, מנות פסטה (PRIMI), ומנות עיקריות (SECONDI).

אנחנו חלקנו למנה ראשונה קרפצ'ו בקר, שהגיע על פי מיטב המסורת עם בלסמי מצומצם, גילופי פרמז'ן ואורגולה.  המנה טעימה מאוד, ללא טוויסט כלשהו אבל לפעמים אין צורך בטוויסט.

למנות עיקריות- המתבגרת לקחה את מנת הדגל המפורסמת- פסטה עם קרם כמהין,מסקרפונה וגילוחים של כמהין. ישנה גרסה נוספת של המנה בתפריט שמגיעה בתוך גלגל פקורינו, אבל בגרסה שלנו היא התקבלה בתוך מחבת.

המנה טעימה, אבל מאוד כבדה ולטעמי הפסטה הייתה עשוייה מדיי וקצת נדבקה לעצמה.

אני הזמנתי את הפסטה עם הצדפות-Spaghettone alle vongole- ברוטב שמן זית עם עגבניות ושום. מנה הרבה יותר קלילה, שוב מאוד מסורתית, וטעימה.

לקינוח חלקנו טרימסו שהוגש לנו ישירות ליד השולחן מהתבנית לקערה. טירמיסו חלומי! קרמי ונמס בפה. הקפה היה מורגש אבל לא חזק מדיי. פשוט תענוג.

מאוד אהבנו את האווירה במקום. שולחן על ידנו ישבו חבורה של בנות שחגגו יום הולדת ובשלב הקינוחים שלהם פצחו כל הזמרים בשירת יום הולדת והגישו לה עוגה עם נר... 

אם רוצים לגוון קצת את הצרפתי באיטלקי - כרמלו מומלצת מאד.

את השף אסף גרניט אני מעריך מאד. אני יודע שלרדת על הכריך שלו ולסכם את זה במילה איכס או דוחה זה סוג של טרנד בכל קבוצת אוכל, אבל אני אנסה להיות בכל זאת קצת יותר ביקורתי.

הרעיון סבבה. גם ככה בלתי אפשרי לאכול נורמאלי ממגש בצפיפיות של המטוס, אז יאללא כריך. אבל אם כבר בחרתם להגיש מנה בלחם, לפחות שהלחם לא יהיה במרקם של חיתול של תינוקות. אם לא אפשרי ליצור לחם כזה שחימום בטיסה לא הורג אותו, אז נוותר על הרעיון ונאכל עוף ממגש. כי דווקא העוף עצמו סבבה לגמרי. גם הרוטב שהלחם מרוח איתו לא רע בכלל.

אבל החלק הכי גרוע זנ השלב שמגיעים למשהו כתום, שפעם חלם להיות בטטה, אבל הפך לסוג של גרבר עם טעם הזוי. אני מרחם על מי שנאלץ לאכול את הכריך הצימחוני ששם מן הסתם יש הרבה יותר מהכתום הזה. בטיסה הלוך הבאנו כריכים הבית. בחזור יצאנו בצהרים באיחור ניכר אז לא היתה ברירה, וזה היה רע מאד.

הצילום הוא צילום אמיתי, פשוט הורדתי את כל המסביב כדי שיהיה אפשר להתרכז בדבר עצמו.

ילדה קטנה שישבה במושב שלפנינו אמרה לאמא שלה אני לא רוצה את הלחם רוצה רק את העוף. הצדעתי לילדה הזאת שמבינה את האמת הפשוטה שאני בטוח ששף אסף גרניט מבין בעצמו.

כסף זה דבר חשוב בחיים וסבבה בשבילו על מקור הפרנסה הזה אבל בשביל הכסף שהוא מקבל לא היה מזיק לא רק לפתח את המוצר ולהצטמצם לסעיף פרזנטור בלבד, אלא אחרי תקופה כל כך ארוכה שהכריך הזה רץ מן הראוי היה לעצור ולעשות חושבים על איך אפשר לשפר את המוצר האומלל הזה.