פעם שניה שלנו בהיבה. בחוויית האירוח לא השתנה דבר, עדין בטופ שיש בארץ מהבחינה הזו, החל מ"קבלת הפנים" בכניסה והביס בדרך לשולחן  (הפעם זה היה מחווה נחמדה לפריקסה אבל עם תמנון) ועד לפרידה הרשמית בסיום. יוסי שטרית עצמו היה מן הסתם עסוק בענייני האחות הקטנה של היבה... וגם ככה ממה ששמעתי הוא לא מרבה להגיע לסרביסים אבל המקום מתקתק בכל מקרה.

קצת ממה שאני זוכר מהאוכל: 

מהפתיחים שרואים בתמונה: משמאל אלה קרקרים מגרעיני דלעת עם קרם צ'רשי ורטבים נוספים. מימין סירות בצק פריך ממולאות בקרם פרש וה"סוכריות" הנחמדות למעלה הן ביצי סלמון וקוויאיר שחור. היו גם אצבעות בריוש עם לובסטר וקרמל אנשובי שהיו מוצלחות מאד וטרטלטים במילוי קרם כרוב ושקד עגל מעושן.

בסיבוב הבא הוגש ניגירי. במקור מוגש עם אויסטר בתמונה דווקא עם דג המאצ'י בגלל איזו אי הבנה שהיתה לנו לגבי אויסטרים. עם מחית שום שחור וצנון מוחמץ + פונזו עם שמן חילבה. יחד עם המנה הזו הגיע גם הלחם של המקום: חלת בריוש עם חמאה שמכינים במקום. מעולה לניגובים אבל איכשהו אני תמיד מעדיף במנת לחם גם לחם כלשהו עם מעטפת "פציחה". 

תפוח אדמה מבושל על חציר בטמפרטורה גבוהה, קציפה של תפוחי אדמה ושילוב של חומץ שעשוי מהקליפות של תפוחי האדמה מעורבב עם חמאה חומה. מנה מנחמת שאכלנו גם בפעם הקודמת. היא עדין אחת המוצלחות שם ולא פלא שהיא סוחבת איתם הרבה שנים. 

כנף עוף שהוציאו ממנה את העצמות עם מילוי של מיסו מירין צלופח ושרימפס. בתחתית הקערה קרם תירס וציר עוף מושחם. את הקרם ממש אהבתי הייתי בונה סביבו מנה בפני עצמה. העוף היה מבחינתי אחת המנות החלשות, אולי בגלל הדיסוננס בין מה שחושבים עליו כשמדברים על "כנף עוף" לבין מה שהוגש. לא צלח אצלי. 

מנה נוספת שהוגדרה כמרענן חיך הורכבה מירקות "אביביים" (כן ככה זה הוצג) פלוס גבינת המאירי וסורבה מלפפון. לא יודע אם זה בגלל שלא טעמתי את הסורבה (מלפפון לא תמיד עושה לי טוב) אבל קונספטואלית היא הרגישה לי יותר כמנה ראשונה ופחות כמרענן חיך. במרענן חיך הסורבה צריך להיות מרכיב הרבה יותר דומיננטי שהמנה בנויה סביבו וכאן, וחבל שאני לא מוצא את התמונה, הוא תפקד יותר על תקן טאץ' קטן שמוסיפים לסלט. הסלט עצמו היה סבבה בכל מקרה  

המנה העיקרית - סינטה של טלה + פירה מגזר וגראטן של גזר וחרדל היתה אחת הטובות בארוחה הפעם. גם הבשר שהיה מושלם וגם המסביב. 

הקינוח סביב משפחת הדלועים. בתחתית עוגיית פנינסייר של גרעיני דלעת, פנקוטה אורז דלעת מוחמצת וגלידת אורז עם קינמון. בנוסף גרעיני דלעת מסוכרים ובדלעת יש מרק קר שמוסיפים לקינוח ואוכלים יחד. גם הקינוח היה אחד המנות היותר טובות, ובאופן כללי אני מאד אוהב מנות שיש בהן "הפעלה" של הסועד. בתמונה זה כבר אחרי שהוספנו את המרק.

בסיום הוגשו גם כמה פטיפוטים שלא צילמתי והבטן פחות זוכרת.

ממה שאפשר לראות ולהתרשם בין השורות - המון השקעה בכל מנה גם על המרכיבים וגם על הניראות. תשומת הלב מגיעה עד לכך שכל מנה זוכה לכלי ייחודי משלה. 

מבחינת הטעם - כמעט כל המנות היו בין טעים לטעים מאד. המנה היחידה שהיתה לי פחות מוצלחת היתה כאמור המנה של העוף, אבל גם שם התענגתי לפחות על הקרם תירס וגם את העוף עצמו סיימתי, זה לא שזה היה לא טעים פשוט פחות התחבר לי.

יחד עם זאת, לא היתה מנה שאני יכול להגיד עליה שהיא היתה וואו. בפעם הקודמת המנה של התפוחי אדמה היתה מבחינתי וואו, אבל בפעם השניה אתה כבר יודע למה לצפות והאפקט של הוואו כבר היה בפעם הקודמת. לכל אורך הארוחה חיפשתי מנה שבה פתאום הלשון תקבל איזה שפיץ לא צפוי של טעם שהוא, בסופו של דבר, מה שמשאיר אותך עם תחושה של וואו. פה היו הרבה מנות מאוזנות וטובות שהלשון אהבה את הטעם והעין אהבה את הניראות והמוח העריך את ההשקעה בטכניקה ובמרכיבים אבל סורי, וואו של ממש... לא קיבלתי לכל אורך הארוחה וזה קצת חבל.

יחד עם זאת, אם אני לוקח בחשבון את המכלול - הארוחה שם היא חוייה ואני חושב שכל מי שאוהב שמשקיעים בו בארוחה צריך להגיע להיבה לפחות פעם אחת.