ההופעה של תמר כהן-צדק במשחקי השף עשה לאישה חשק לטעום אצלה משהו. למי שעקב - התכנית שודרה במהלך דצמבר/ינואר. רק מראה כמה זמן מראש צריך להזמין שם מקום, משהו כמו חצי שנה. וגם זה עם הרבה קושי ובשעה שהיא יחסית מוקדמת לנו (19:45) אבל בשעות הנורמאליות אין מקומות בכלל, אז מתפשרים.

החלל הפנימי של המסעדה, שנמצאת בתחילת רחוב אלנבי (החלק שדי קרוב לים) מתחלק לשנים. האחד צופה על המטבח. השני, בו ישבנו, דווקא לא. אם זה ממש עקרוני למישהו אז צריך כנראה לבקש רק שלא ממש ברור איך כי גם לטלפון הם לא ממש עונים שם... בכל אחד מהחלקים ארבעה חמישה שולחנות בסך הכל. מצליח לתת ניתוק טוב מהאלנביות של הרחוב. 

פתחנו עם אחת ממנות הדגל - הבודינו פרמג'יאנו (48) בשילוב עם פטריות. כיוון שאני עדין זוכר את המנה מקוצ'ינה תמר - הייתי קורא לזה בודינו פרמג'יאנצ'יק. המנה ממש קטנה. ביס אחד לאישה, ביס אחד לי - וסיימנו. קצת מבאס, כי דווקא המנה הזו היא באמת אלוהית. המרקם עננים של הסופלה עם הטעם המעושן של הפרמג'ן עושה חשק להרבה יותר מביס אחד. האישה שיחזרה פעם את המנה בבית... אז אולי זה הפתרון לכמות. 

אחרי הבודינו - פסטה פיסטוק ארטישוק (69). זו כבר נחשבת מנת בינים מבחינת הגודל, אבל גם היא לא מאד גדולה (הכף, שמגיעה עם כל מנה, נותנת קנה מידה לא רע). פסטה ירוקה, ארטישוק, פרמג'אן. מנה שנשמעה סופר מסקרנת אבל לא כל כך התחברתי אליה. אמא שלי היתה אומרת באידיש נישט אהין נישט אהער. לא פה ולא שם. אם הערך המוסף של המנה היה הפיסטוק הוא די הלך לי לאיבוד שם. 

שקדי טלה צרובים (72) הגיעו במפתיע קצת מבחינת הסדר. ציפיתי שהם יגיעו אחרי מנת הרביולי. השקדים עצמם, מעט חמצמצים - תענוג. למצע שהם ישבו עליו היה מרקם של עדשים ואם יש משהו שימנע ממני להיות צמחוני זה המרקם החולי הזה שנפוץ כל כך במנות שיש בהן עדשים. לא יודע אם אלו באמת היו עדשים ולא כל כך שאלנו כי השקדים עצמם עשו את העבודה במנה הזאת.

הרביולי כאמור הגיע אחרי השקדים. מבין שתי מנות הרביולי לקחנו את הרביולי ריקוטה וטרטופו, ביצה עלומה ואספרגוס (87). כאן אין לי תלונות לא על הגודל ולא על הטעם. רעיון מאד נחמד.. ביצוע טוב. אהבתי את החלמוניות של הרוטב. אמנם אין רביולי שמתחרה במה שקיבלנו אצל באבו, בניו יורק. הדבר היחיד שקצת הפריע היה הטמפרטורה של האספרגוס שהיה פושר מדי. אבל האספרגוס הוא שחקן די שולי במנה הזאת וכל היתר היה מצויין. 

אחרונה מהעיקריות - גרגנלי לחי עגל (112), כי אי אפשר שלא לסיים עם הקלאסיקה של המנות המנחמות. כאן אין הפתעות, אלו המנות שתמר עושה בעינים עצומות ועם יד קשורה מאחרי הגב. 

לקינוח - המשכנו עם הקלאסיקות. טיראמיסו נחמד, שבשבילי היה קצת too much coffee אבל זה כבר טעם אישי שלי. 

השירות היה ידידותי. כמו הרבה מקומות בתל אביב הם ממליצים לעשות שיירינג. על חלק מהמנות הייתי ממליץ לזוגות עם תיאבון יותר מוגבר משלנו לעשות דאבל בוקינג. אמרנו סבבה, אנחנו אוהבים לקבל כל מנה בנפרד, ואם אפשר בקצב לא גבוה. כרגיל במדינת תל אביב: בודינו - 8:17. פיסטוק ארטישוק - 8:20. שקדי טלה - 8:24. זה לא שעמדתי עם סטופר פשוט כשמצלמים תמונה יש timestamp. למרות שהמנות (פעם עשירית) קטנות אני לא חושב שלהגיש שלוש מנות תוך 7 דקות זה קצב סביר במיוחד כשמבקשים איטי. עם המנות הבאות כבר לא לקחנו סיכון ועברנו לשיטה של stop עד שנגיד לכם לעשות fire, אבל זה לא אמור להיות ככה. אם לא הינו עוצרים אותם אז היינו מקבלים חמש מנות ב-13 וחצי דקות?!!? זה נראה למישהו הגיוני שם? מנות גם בגודל הזה - אחת כל רבע שעה. היה מרגיש הרבה יותר איטליה מאשר תל אביב (למרות ששם כבר נפלתי על מקרים של חמישים דקות בין מנה למנה ושעה ורבע בשביל להעביר כרטיס אשראי... אז לא זו הכוונה).

לגבי האוכל: סך הכל היה טעים. היו מנות שהתחברתי יותר. היו שפחות. אני לא יכול להגיד שמשהו שם העיף אותי אבל זה לא מקום שבאים אליו בשביל לעוף אלא בשביל להרגיש לשעה שעתיים שאתה בבית של איזו מאמא תמר שמביאה לך את איטליה הפשוטה והביתית. גם הצלחות המצויירות של בית והמקום הקטן עם השולחנות הבודדים משלימים את החוייה הזאת. מהבחינה הזאת של לתת את האותנטיות של האיטלקיות הביתית - המקום עובד טוב. להגיד שאם יש למישהו יש קרייבינג לאיטלקי הוא חייב לחכות חצי שנה בשביל מקום בתמר... כנראה שלא.