אנימאר של הלל תווקולי היתה הרבה זמן ברשימה שלנו, אחרי שיצא לי לאכול בדריה הכשרה שלו והיה די מוצלח. באופן פלאי הצלחנו למצוא אליה מקום מיום שני ליום שישי. 

המסעדה נמצאת במלון דן, בקומת המרתף. במסעדה עצמה לא מרגישים מלון, וטוב שכך.

בזמן האחרון יש אצלנו מוטיב חוזר עם היין שלוקח לו המון זמן להגיע וזה חזר גם כאן. רק אחרי תזכורת למלצרית הגיעו הכוסות לטעימה. מסתבר גם שמארוחה לארוחה אנחנו מצליחים לשבור את שיא המחיר לכוס. באנימאר, שהכוס הכי זולה מתומחרת ב-55 שקלים, לא היה ספק שיהיה יקר, ואכן, כוס של ניפוצאנו אדום - 64 שקלים. מחיר הבקבוק לצרכן הפרטי בחנויות הוא באיזור ה-130 שקלים. מניח שמסעדה קונה אותו בפחות. הוצאות נלוות כמעט שאין - כל מה שצריך לעשות בשביל להגיש יין זה לפתוח בקבוק ולמזוג לכוס. זה אומר רווח של 100% לבקבוק. במחיר כזה לא ברור למה היין מתעכב כל פעם. הייתי מצפה שהיין יטוס אליך לשולחן בתקווה שבהמשך הארוחה תזמין עוד כוס. טוב, נו, מה אני אגיד, אם זה מה שעוזר למסעדות להרים את הראש בתקופה קשה אז אני אשא את תרומתי, אבל אני עדין חושב שזה מחיר שמרחיק אנשים משתיית יין, וחבל. 

מעבר לעניין עם היין לא היו בעיות עם השירות. המלצרית ידעה להסביר היטב על המנות. ביקשנו כל מנה בנפרד ותיאמו איתנו מראש לפני הכנה של כל מנה. כמעט לכל מה שרצינו היה מלצר בסביבה. ועכשיו שסימנו פלוס על השירות אפשר לעבור לאוכל.

פתחנו עם פוקאצ'ות (27) שהגיעו עם שני גריסיני, סלסלת עגבניות וזיתים סורים באריסה. האישה מורידה אוטומטית נקודות על לחם שלא מגיע חם. לי זה פחות הפריע. הפוקאצ'ות היו טעימות, אבל לא יותר מדי מיוחדות בתור מנת לחם שאתה מגיש במיוחד ולא כסתם לחם שזרקו לך על השולחן. הסלסה היתה מאד טעימה, אבל היה חסר לי משהו משחתי כדי לנגב איתו את הלחם. הזיתים היו מהסוג המאד מריר שאישית אני לא אוהב. הזיתים באריסה שאנחנו קונים במעדניה ליד הבית עושים עבודה יותר טובה.

מהראשונות, מועתק מילה במילה מהתפריט: המאצ'י ויניגרט קרמל ראס אל חנות (88). מבחינת חומר הגלם - ההמאצ'י היה מצויין, אם כי אישית אני מעדיף במנות כאלה את הדג בטמפרטורה מעט יותר קרה ממה שהגש. זה עוזר להבליט אותו מעל יתר המרכיבים. לגבי יתר המנה - אני מאד אוהב מנות שאתה מרכיב לעצמך וכל ביס הוא קצת אחרת, אלה בדרך כלל מנות מאד כיפיות. כאן - האפקט היה הפוך. הטוגראשי, שאם אני מבין נכון זו התלולית מצד ימין למטה, היה מאד אינטנסיבי בטעמים שלו. ולא משנה עד כמה שניסיתי בקטנה יותר ובקטנה פחות - עירבוב שלו את הדג הרס לדג במקום להרים לו. כל ניסיון הביא להתקפת טוגראשי על הפה .בסופו של דבר די ויתרתי על זה, ואכלתי את הדג as is, וכשנגמר הדג ניגבתי את יתר הצלחת עם חברתנו הפוקאצ'ה. בנפרד, הרוטב היה נחמד. אבל כמנה - לא ממש הבנתי את כוונת המשורר. 

מנה נוספת - סמבוסק ים (82) היתה בדיעבד המצטיינת של הארוחה. הבצק - קצת "כבד" מהטיגון אבל נחמד. המילוי (קונפי דגי ים) ממש ממש טעים. שני הרטבים הצליחו להנגיש לי שני דברים שאני לא ממש אוהב, ורק על זה אני מרים להצדעה: לימון כבוש ועמבה. מלימון כבוש יש לי טראומה מכל מיני מנות שבהן זורקים אותו פנימה ואתה נופל על המרירות של הקליפה בהפתעה וזה ממש big no no אצלי. עמבה אין לי טראומה אבל אני לא מת על זה. לשני הרטבים היה את הטעם של הדבר האמיתי, גם הויניגרט לימון כבוש וגם האיולי אמבה, ושנייהם היו ממש טעימים וליוו מצויין את המנה וגם נתנו לי סוף סוף משהו לנגב עם הפוקאצ'יה. מנה מוצלחת מאד. 

המנה שאחריה, לעומת זאת... שרימפס ותמנון במחבת (98) היתה, לא נעים להגיד, קצת מעליבה. לקרוא שרימפס ותמנון במחבת זה לדמיין מחבת עם נוכחות יפה של... שרימפס ותמנון. אני בדרך כלל לא מאלה שסופרים כמה חתיכות הגיעו במנה, אבל הפעם זה היה מתבקש. אני אכלתי שרימפס אחד. האישה שנים. עם התמנון היה קצת יותר קשה לספור כי את הממש ממש מעט ששמו חתכו לחתיכות קטנות, שהצטברו למעט מאד ובנוסף גם פספסו את ההנאה שיש מהבשרניות של התמנון. על פי מה שקיבלנו הייתי קורא לזה מנה של קישוא בלאדי במחבת עם קרעי פיתה מטוגנת (סליחה, צ'יפס פיתה על פי התפריט) שבמקרה נפלו לתוכה קצת פירות ים. היו שם הרבה קישואיים. יותר מדי פיתה שפחות היתה קשורה. המון המון רוטב. ומעט מדי פירות ים. הרוטב החריף על בסיס יוגורט דוקא היה טעים רק חבל שלא היה לו את מה ללוות.

את שורת הסיכום אני אצטרך לגנוב מאבי אפרתי, שהעלה ביקורת מאד צוננת על ג'ורג' וג'ון, וסיכם בכך ש"לא נתגלו סימני מצוינות כלל. לא נותר אלא לקבוע בצער, לפיכך, שלא רק שג'ורג' וג'ון איננה המסעדה הטובה בישראל ומיקומה בדירוג סן פלגרינו תמוה, אלא שהאוכל שפגשנו לא ממקם אותה בעשירייה המקומית הראשונה, גם לא השנייה".

אני לא יכול להגיד שסבלנו באנימאר. זה לא שהיו נפילות קשות או משהו שיגרום לך להחזיר מנה למטבח. היו גם רגעים טובים. ההמאצ'י עצמו. הסמבוסק. הויניגרט לימון כבוש שהיה מבחינתי ממש שיחוק. אבל זו מסעדה שלא רק נכנסה לדירוג הטופ 50 של המזרח התיכון אלא כמעט בכל רשימת מסעדות של תל אביב מציינים אותה כאחת מהטופ. לצערנו הארוחה שפגשנו שם היתה באיזור ה"נחמד" ובטח לא באיזורים שמצדיקים את הדירוג שהיא זוכה לו. חבל, כי חלק מהמנות שם הן מאד מקוריות, כאלה שלא פוגשים כל כך במסעדות אחרות בתל אביב. אבל הביצוע... חבל.