את היום הראשון הקדשנו לביקור בצד הקנדי של מפלי הניאגרה. על מפלי הניאגרה אין שום דבר לספר מבחינה קולינארית. מלכודות תיירים אחת ליד השניה.

ביום למחרת ביקרנו ב- watkins glen, פארק נחמד עם הרבה מדרגות ומפלים שהולכים ביניהם. טיול נחמד מאד, אבל גם באיזור שלו שולטות המלכודות ולכן הרחקנו כחצי שעה לכיוון המלון למקום העונה לשם Brews and Brats. 

החלק העיקרי בתפריט מוקדש לנקניקיות. בתל אביב הרבה פאבים מציעים ברוטטורסט שהוא לא ממש ברוטוורסט. כאן זה הדבר האמיתי. 12 אינץ של בשר דחוס (9$) לקחנו נקניקיות בשני טעמים. האחת עם בצל קצוץ ושום. שניה עם גבינה. הגבינה היתה היותר מוצלחת. הלחמניה שקצת נראית נבוכה יחסית לאורך של הנקניקיה מגיעה בלי תוספות, אבל על השולחן יש כמה רטבים. חרדל. קטשופ קארי ועוד אחד שלא זכור לי.

הקטנה לקחה כריך בשר pork מפורק סוג של סלופי ג'ו שהיה מוצלח והיא פינטזה עליו לא פעם בהמשך הטיול (8$). 

לקחנו גם שתי תוספות. סלט תפוחי אדמה גדול ותבשיל שעועית קטן. בדיעבד היינו צריכים לעשות את היהפך. סלט תפוחי אדמה גרמני נתפס אצלי כסלט קר עם מיונז ומלפפון חמוץ. על זה גדלתי וזה מה שאני מכיר, ואמנם בארץ מוסיפים לו כל מיני תוספות כדי שיהיה יותר מעניין אבל בגרמניה פגשתי בעיקר את הגירסה המינימלסטית. זה מה שהיה לי בראש כשהזמנו את זה אבל הסתבר שזה לא סלט אלא תבשיל תפוחי אדמה ברוטב מעט חמצמץ. לא שהיה רע אבל ממש לא מה שציפיתי ולא היה משהו. 

השעועית לעומת זאת. וואו. שבעה סוגים של שעועית פלוס בייקון פלוס רוטב מתקתק. הם קוראים לזה OMG BEANS וזה היה באמת מפתיע ממש לטובה. אחת המנות שהכי נזכור מהטיול הזה.

כל הארוחה 60$ כולל שתי כוסות יין שעדיף לא להזמין שם (אם כבר אז בירה...). שווה כל דולר. השירות היה לבבי במיוחד, ניכר היה שהם עושים כל מאמץ כדי לצאת טוב עם כל לקוח כי בכל זאת המסעדה נמצאת ב"חור" על הדרך. למי שנמצא באיזור - מומלץ בחום.

מלון מיוחד, שוכן בצמוד למפל ואגם, שניהם במרחק הליכה מהחדר. באגם לא ממש שחינו, כי כשהגענו הם היו ב"הפסקת רעמים". מסתבר שכשיש רעמים סוגרים את המים לחצי שעה, מהקטעים האמריקאים המוזרים. ועד שפתחו אותו כבר היתה די רוח אז ויתרנו אבל זכינו בשעה של שלווה על חוף האגם בציפיה להפוגה ברעמים.

גם המפל רחוק מאד ממה שרואים בתמונות. בשנים גשומות הוא מפל די מרשים ודי גבוה, והמקום מושך אליו זוגות שעושים בו את החתונה שלהם ומצטלמים על רקע המפל. אבל 2022 לא ממש גשומה ולכן המפל הוא זרזיף מהסוג המוכר בארץ. בחצי הכוס המלאה - היה נחמד להרגע קצת על החוף של האגם והמסלול עצמו מהמלון לנפל היתה הליכת בוקר שווה. 

המבנים של המלון היו בעבר בית קיט של משפחה עשירה שקנתה את כל השטח כולל המפל עצמו. מפל פרטי... לא רע.

המסעדה של המלון משדרת יוקרה, עם מפות על השולחן ותאורה אפלולית אבל באנו בלי יותר מדי ציפיות וטוב שכך כי האוכל היה בסדר אבל לא אקספשיונל. 

לאישה lamb rack עם רוטב מתקתק וסלייסים של תפוח אדמה קריספי (48$) היה טעים. האישה אהבה.

הקטנה היתה אמורה לקבל בולונז. בפועל הגיעה פסטה עם נתחים של בשר טלה (32$) האמת שהבשר היה ממש טעים אבל בולונז זה לא. בצד נחו להם קישואים שלא ברור למה מישהו הפיל אותם למנה. 

המנה שלי – פילה של scarlet snapper, שאני קצת מפחד לתרגם לעברית (38$). יהיו שיגידו טעמים עדינים, סבבה, אבל לי הדג הרגיש אנמי גם עם הרוטב שהוגש איתו שהיה אמור לתת את הטעם. היה חסר לי קצת שפיץ בטעם. את הצילחות של פילה דג על תפוחי אדמה לא הבנתי בכלל. לא כל דבר צריך לערום על משהו אחר. זה נראה ממש מגוחך. 

כיוון שבכל זאת חוגגים בת מצווה לקטנה המלצר בישר שמגיע לה קינוח חינם והאמת שמבחינתי הוא היה גולת הכותרת. Baked Alaska, שפעם ראשונה יוצא לנו לטעום. עם גלידת אספרסו שלשמחתי טעמי הקפה היו בעדינות כמו שאני אוהב וקראמבל של אוראו. דווקא פה לא היה יותר מדי צילחות. פשוט צלחת מושחתות מאד מוצלחת. 

מחיר הארוחה 160 כולל שתי כוסות יין.  מחיר גבוה כצפוי  לארוחה במלון אבל vfm ככה ככה.

לעומת זאת, ארוחת הבוקר למחרת היתה הצלחה גדולה. באנו בלי ציפיות כי היה זכור לי שהיו ביקורות שכתבו שהארוחה במלון דלה יחסית, אבל מבחינתנו זה היה. ניצחון האיכות על הכמות. מאפים שהקונדיטורית שלהם אופה כל בוקר ישר מהתנור של המקום. וואו. איזה הבדל רמה לעומת המאפים הקנויים של מלונות הרשת. מיני סינמון באן - חם! קאפקייק בננה עם פיצפוצי שוקולד. תענוג. היו גם מאפים מלוחים שפחות טעמנו ובנוסף, פירות יער טריים מהאיזור עם יוגורט. תענוג של ארוחת בוקר. התענגנו על כל ביס. הייתי חוזר אליה בשמחה כל יום.

בגדול - למי שרוצה לחוות קצת את איזור האגמים ולא רק לעצור ליד המלון מומלץ מאד. למרות שארוחת הערב לא הבריקה - היא היתה סבירה ונעימה וגם ככה אין הרבה אופציות באיזור. ארוחת הבוקר והחוייה הכוללת של לגור בצמוד לשמורת טבע עשתה את זה מבחינתי. חשוב רק מאד להזהר שם בבחירת החדר כי הבחירה היא ממש בחדר ספציפי אז לבדוק טוב טוב ואפילו לשאול את המלון אם מספר הנפשות מתאים לחדר שבחרתם (המספר של כל חדר מופיע במהלך ההזמנה באתר שלהם).

אחרי מסלול חביב שכולל גם הליכה וגם רפטינג (אם אפשר לקרוא ל-30 שניות של זרמים עצבניים רפטינג, אבל כנראה שמזג האויר המשוגע של 2022 לא יכול לנפק משהו יותר עוצמתי - ועדין היה כיף) חצינו את אגם שמפליין במעבורת ועשינו עצירת צהרים ב Church Street Marketplace, מדרחוב בעיר ברלינגטון שממזרח לאגo.

הם עושים פרומושן רציני למדרחוב הזה, והוא באמת חמוד אבל המחירים בחנויות יקרים למדי, מה שדי מוריד ממנו. מה שכן נותר לעשות שם זה לאכול ויש לא מעט אופציות.

המסעדה שנכנסנו אליה על פי תחןשת בטן עם הצלבה לגוגל leunig's bistro. 

פתחנו עם שתי ראשונות. קלמארי מטוגן (13$) עם איולי צ'ילי אדום שהיתה מוצלחת לסוגה.

גספצ'ו עגבניות ירוקות עם אבוקדו ותירס מלמעלה (8$ לקערה אישית). היה מרענן. היה סביר. אכלתי גספצ'ו טובים ממנו. 

לעיקרית גם לקטנה וגם לי התחשק איזה המבורגר אחרי שאנחנו כבר כמה ימים טובים בארהב, וההמבורגר שראינו אצל סועדים אחרים שישבו במקום נראה טוב (20$ פלוס מינוס, תלוי בתוספות). אני לקחת עם צ'דר ובייקון, כי צ'דר זה בכל זאת הגבינה הרשמית של האיזור. הקטנה עם צדר ובצל מטוגן (מוטיב חוזר צ'דר). שנינו קיבלנו המבורגר מכובד בגודל עם טעם טוב של קציצה אבל ברמת צליה מדיום וול ולא מדיום, מה שהוריד ממנו המון נקודות אבל אכלנו וזהו. 

ממש ממש מבאס אותי כל העניין של רמות הצליה של המבורגרים. חוסר האחידות מתסכל וזה לא סטייק של 300 שקל שאתה תחזיר על רמת צליה. בהמבורגר ברוב המקרים אתה תסבול בשקט אבל זו רשלנות חוזרת שמאד מאד מעצבנת אותי.

האישה לקחה לחמניה עם סרטן פריך (21$) עם הרבה בלילה שקצת השתלטה על הטעמים האחריפ. חבל, כי מעט הטעם של הסרטן שכן הצליח להתחמק מהבלילה הרגיש דווקא נחמד. 

לסיכום – מקום עם פוטנציאל אבל דורש מישהו במטבח שיעשה להם פיין טיונינג כדי להגיע לרמת דיוק. לגבי המרקט עצמו - אני עדין חושב שזו עצירה נחמדה מאד כשנוסעים באיזור, ולא קשה מדי למצוא חניה גם ברחוב וגם בחניונים - כך שכל העסק הופך למאד נוח. 

Stowe היא אחת מעיירות הסקי של מדינת וורמונט. בקיץ מן הסתם אין בה סקי אבל הם דואגים למלא את החסר בלא מעט פעילויות נחמדות. למשל חנות שמשכירה ציוד לספורט ונקראת A&J Ski and Bykes. בחורף סקי, בקיץ אופניים, ויש בעיירה מסלול אופניים מקסים. אם חושבים על עיירה טיפוסית של האיזור - סטואו בהחלט עומדת בקריטריון. חמודה, אבל אם תבואו בשבע בערב בספונטניות תגלו עיר מתה, למעט כמה מסעדות שרצוי להזמין אליהן מראש. הגענו אליהם בערב שאחרי ברלינגטון וידענו שלא נהיה ממש רעבים אבל גם למצוא משהו לנשנש לא היה קל. למזלנו החנות בתחנת הדלק של העיירה ממש ממש מושקעת, כולל אפילו אופציות חמות. הם גם יודעים למה.

מה שעוד יש באיזור זה כמה וכמה חנויות מפעל. Cabot Farmer's Store - חנות נחמדה של גבינות צ'דר, אחד מהסמלים הלאומיים של Stowe. בחנות יש ארבעה סוגים לטעימה. המיושנת חמש שנים עם ריבה מקומית היתה טעימה ממש. גם צ'דר משולבת חזרת היתה ממש טעימה.  בצמוד אליה חנות שוקולד בבעלות משפחתית של כמה דורות. ברוח האלווין המתקרב טעמנו שם שוקולד במילוי Pumpkiin שהיה ממש טעים וממש מיוחד. המחירים שם לא מאד זולים. סדר גודל של שלושה דולר לשוקולד אחד.  

עוד סמל לאומי של האיזור - סיידר. לא רחוק מהחנות של הגבינות יש את Cold Hollow Cider Mill. כוס סיידר קר שטעמנו שם היתה טעימה ממש. צבע ממש עכור של המשקה יחסית למה שאני רגיל מהארץ. את הסיידר האלכוהולי (9 דולר לארבע טעימות) לא אהבתי אף אחד מהסוגים.  אם היו מוכרים עוגת תפוחים בפרוסה היה נחמד אבל מכרו שם רק קופסאןת שלמות אז ויתרנו. 

לאוהבי המייפל יש באיזור חוות שעושות סיורים עם הסבר על תהליך היצור, אנחנו ויתרנו, ולחובבי בן אנד ג'רי יש שם סיור ממוסחר במפעל שלהם. הקטנה רצתה אבל רצה הגורל שכבר לא היו מקומות לספונטנים אז אם אתם באמם בעונת התיירות עם צאצא שמתעניין בסיור תזמינו מראש, מסתבר שיש הרבה קופצים לזה.

לערב השני דאגנו להזמין מקום מראש במסעדה ממש מול המלון, Harrison's. דווקא למסעדה הזו יש מרפסת מקורה לספונטניים, אבל אל תבנו אל זה כי בעונת התיירות יש הרבה ספונטנים. מי שמזמין מראש יורד במדרגות למסעדה שהישיבה בה היא בעיקר בתאי דיינר שנוצרו לפני המצאת הארגונומיה. די קטן ולא ממש נוח. מי שרגיש לנושא של זוויות גב ונוחות ישיבה (רמז - הקטנה שבחבורה) די סובל שם.

הפעם הלכנו על טהרת הבשר.האישה ואני חלקנו שני סטיקים (איזור ה-40$ כל אחד, הלואי בישראל).

מהתפריט הרגיל – ניו יורק סטריפ ברוטב פלפלת שהוגש עם רצועות תפוחי אדמה וירקות.

מהספיישלים – סינטה ברוטב דמי גלאס שהוגש עם פירה.

את שניהם ביקשנו mr ומשניהם היו מוצלחים ממש. 

הקטנה לקחה המבורגר בלחמנית בריוש עם צ'דר (אי אפשר לטייל באיזור ולא לספוג שם את תרבות הצ'דר שלהם) וריבת בייקון. שילןב הטעמים היה ממש מוצלח אבל שוב נפלנו במבחן העשיה. המלצר הבטיח שמדיום אצלם הוא עסיסי וורדרד באמצע ועדין זה היה מדיום וול מבחינתי. רשמנו לעצמנו שבארצות הברית חייבים מדיום רייר להמבורגרים. 

סיימנו עם פאי לימון שהיה סבבה, אם כי טעמי הלימון היה מאד מודגשים ואישית אני מעדיף טעם לימון עדין יותר בקינוחים. אבל חייב לציין שלמרות זאת - זה היה קינוח מוצלח מאד. 

סך הכל מקום מוצלח למעט אי הנוחות בישיבה. בעיירות קטנות שמכבות אורות בשבע זה נחשב מציאה של ממש. 

North Conway היא ה"בירה" של עיירות הסקי באיזור ניו המפשייר. אנחנו הגענו אליה אחרי מסלול ארוך מדי ל-Arethusa Falls (יש מסלול ארוך חזור אבל אנחנו עשינו את המעגלי שהוא קריעת תחת). בערב נסענו למסעדת Ledges במלון White Mountain. 

האוירה של המסעדה יצרה קונטרסט קצת מוזר בין מסעדה של מלון עם פסנתרן לבין האורחים, שרובם ירדו מהחדר עם סווטשרט ושורטס. קצת הרס את הסידרת חינוך לגבי קוד דרסינג שאנחנו מנסים להנחיל לקטנה. לפחות קבוצת הבנות שהגיעו לשם לחגוג מסיבת רווקות לחברה שלהם היתה איתנו באותו קו לבוש. 

בשישי בערב יש להם קטע של ארוחת ים ארבע מנות ב 58$ אבל אפשר לקחת את המנות גם בבודדת. 

פתחנו עם קערה של מה שהם קוראים Award winning Seafood Chouder, שאכן היה טעים.

המרק הוגש עם שקית קרקרים תעשייתית שהיתה לא ממש קשורה, אבל העדפנו במקומה דווקא את הלחם של המקום, שהיה סוג של בריוש עם קראסט למעלה. הוא הוגש עוד קודם עם חמאה מוקצפת והיה מאד מיוחד. 

לעיקרית לקחתי סקאלופס שהוגשו עם ריזוטו שהאמת ממש גנב את ההצגה. ריזוטו מושלם. פרפקט ממש. היתה שם גם שעועית מיותרת אבל הריזוטו - בול.

האישה אכלה לינגוויני מסורתי (לפחות על פי התפריט) עם Shrimp Scampi. השרימפס קצת התפספסו להם במרקם והיו קצת קשים. מקווה שזה לא באמת המסורת כאן אלא תקלה של המסעדה. הפסטה עם הרוטב (יין ולימון) הצילו את המנה.

לקטנה לא התחשק ים והיא אכלה חצי עוף עם טעם מאד ביתי. נחמד, אבל מאד ביתי, לא משהו מעבר.

תכלס הריזוטו היה ההיילייט. היתר נע בין בסדר לקצת יותר מבסדר. ה VFM  של המקום בעייתי 175$ לפני טיפ. אם הייתי נוסע לשם שוב הייתי עושה חיפוש מחדש, אבל בלי יותר מדי ציפיות כי לארוחה קצת יותר מושקעת אין יותר מדי אופציות באיזור כך שסך הכל את העבודה זה עשה. 

את ה- road trip שלנו סיימנו בבוסטון. כיוון שזה בכל זאת טיול בת מצווה של הקטנה ולא של סבא שלה אז ויתרנו על כל ה-freedom mile והאתרים ההיסטוריים והסתפקנו בשיט לוויתנים שהיה מוצלח ממש (סירה בהדרכה של ביולוג ימי שלוקחת לאיזור שבו הם חיים ומאפשרת לצפות בהם בתנאים הטבעיים שלהם מבלי לביים אותם או להפריע להם) ולאחר מכן הסתובבנו קצת ב-North End (שעליו יש פוסט נפרד) ועוד קצת בבוסטון קומון (עיין ערך מיסיונרים בבוסטון). היה לנו נוח לגור במלון שצמוד לנמל התעופה (Embassy Suites) שקל מאד להגיע ממנו לעיר בתחתית והופתענו לגלות שכונת מגורים שלמה ממש צמוד לנמל תעופה, עם גינות משחקים ומגרשי ספורט וממש ממש הכל כאילו שזה באמצע העיר. כנראה שזהה נוח למי שעושה משמרות בנמל תעופה לגור בסמוך. 

בערב קפצנו בתחתית למסעדה בבניין הכי עתיק בנמל, למעלה מ-300 שנה יש עליו וכמו שאפשר לראות בתמונה העיצוב בפנים מהמם. כל הקירות מאבן של פעם ושמרו שם גם כמה אלמנטים היסטוריים מהבניין המקורי. זה הרבה יותר טוב מאיך שזה בתמונה, אבל היה קצת קשה לצלם.

המסעדה מתמחה במאכלי ים וכיוון שהיו לא מעט מנות מעניינות בתפריט החלטנו לחלוק שלוש מנות. הפעם הזמנו אותם ביחד וכל פעם העברנו ביננו את הצלחות ממש כמו שעושים עם הקלף הכי מעצבן בטאקי.

מנה ראשונה - שרימפ ממולא בבשר סרטנים (30$). נשמע קצת כמו פיתה ממולאת בפיתה. המילוי היה לי טיפה יבש אבל מעבר לזה מנה מאד מיוחדת. הוגש עם יזראלי קוסקוס, מה שנקרא פתיתים, עם ירקות, בין היתר עגבניות קטנות שלרגע כמעט גרמו לנו להרגיש בבית. 

המנה השניה: scrod (בקלה צעיר?) ממולא בלובסטר (40$). שוב פעם פיתה ממולאת בפיתה אבל שוב פעם שילוב ממש ממש מוצלח שהוא ממש שילוב חוצה ניו אינגלנד, כשהקוד הוא מבוסטון והלובסטר ממיין. הוגש עם פירה ואספרגוס. התמונה לא כל כך הצליחה אז תדמיינו. 

המנה השלישית – סלמון עטוף בפרושוטו ברוטב מיסו מייפל. יש להם שלוש צורות הגשה של סלמון. זו נשמעה הכי מדליקה. האמת שכשקוראים את זה זה נשמע קצת קישקוש אבל השילוב עשה את העבודה וזו היתה המנה הכי מוצלחת מבין השלוש. בדרך כלל אני לא מת על שעועית שזורקים לצלחת כתוספת אבל שלהם היתה ממש מוצלחת. 

לא רצינו קינוח כבד אז הסתפקנו ב-Boston Cream Pie, עוגת שכבות עם שכבת שוקולד מלמעלה (9$). בכל זאת מנה שנושאת את שם העיר - זה כבר מסקרן. הבצק הזכיר לי ממש את הבצק של הפרנקפורטר קרנץ של אמא שלי זכרונה לברכה, וכל העסק הרגיש מאד ביתי ואולי יש בזה איזה קטע אבל במסעדה אם אני כבר מזמין קינוח אני מעדיף קינוח שהוא יותר מסתם עוגה ביתית. 

אני בטוח שלמסעדה יש קינוחים יותר טובים ובכל מקרה זאת מסעדה שמומלצת בחום. יש שם לא מעט מנות ייחודיות ואם הייתי גר באיזור הייתי דפינטלי מגיע לנסות עוד מנות מהתפריט. גם השירות היה ברובו סבבה למרות שהיו איזה פעמים שנאלצנו להתאמץ כדי לקרוא למלצר. 

המחיר גם הוא לא בשמים - 135$, למרות שהפעם שתינו שתיה קלה אז צריך לקחת בחשבון מבחינת המחיר. נרשמה כמסעדה המוצלחת מבחינתי בשבוע של הרוד טריפ. 

הרובע האיטלקי של בוסטון שמפוצץ במסעדות ולא רק איטלקיות. יש מלא סיורי אוכל באיזור, אין מישהו שמציע סיורי אוכל ולא מציע סיור לשם כי זה רובע באמת מפורסם באוכל שלו. 

אנחנו התחלנו ב-Pauli, מקום של כריכים מושקעים ושם לקחנו את הלובסטר רול המסורתי בגירסה החמה שלו, אחרי שבניו יורק בזמנו התבאסנו מהגירסה הקרה. הגירסה החמה הרבה יותר מוצלחת לטעמי, למרות שבכריך הספציפי הזה - זה היה עדין חם מדי, אבל היינו ממש רעבים אז טרפנו וזה קצת הרס שהמילוי היה חם מדי. הבסט זה משהו באמצע, כלומר לקנות את הכריך חם אבל לתת לזה להתקרר ולא להתנפל על זה. ככה מרגישים הכי טוב את הטעמים של הלובסטר.

הבשר הרגיש סופר טרי ואיכותי. הרוטב שעל הלחמניה היה מאד טעים. אבל המחיר 34$ כולל מס למנה לא מאד גדולה הרגיש מוגזם, ובדיעבד הצטערתי שלא חלקנו בלובסטר רול אחת ובחרנו עוד שני כריכים אחרים כדי להתחלק בהכל כי על פי התפריט יש להם לא מעט כריכים מעניינים. זה גם היה הופך את המחיר ליותר שפוי. נרשם לפעם הבאה.

עוד מקום שמוזכר בכל סיור אוכל באיזור הוא המאפים של מייק, ברחוב Hannover (שם כל כך לא איטלקי...) שהוא הרחוב הראשי של הרובע.  ההתמחות של המקום הם קנולי. בסיציליה התאכזבנו מהקנולי אבל החלטנו לתת צאנס נוסף ולקחנו קופסא של 4 קנולי גדולים ב 20$: פיסטוק לאישה. שוקולד לי. נוטלה לקטנה. וריקוטה אורגינל. בדיעבד – ריקוטה פיסטוק. ריקוטה שיקולד. ריקוטה נוטלה. ריקוטה נטו. וזה בעיניי גם מה שכנראה אני לא אוהב בקנולי. הריקוטה היא קצת קמחית על הלשון וזה הורס את המרקם. מבין כל. ארבעה הנוטלה היה המוצלח יותר אבל בבוטום ליין הוצאתי שורת סיכום – קנולי זה אובררייטד. 

אנחנו הסתפקנו בשני המקומות האלה אבל לחובבי אוכל האיזור הוא מאסט.

אורלנדו היא יקום.בפני עצמו, קצת כמו אילת שלא קשורה לכלום בארץ, וכיוון שלא עשינן שופ דבר חוץ ממלון בריכה ופארקים - כל חוויות האוכל שלנו הן בהתאם. 

על הפארקים אין הרבה מה להגיד. מסחטות כסף מהסוג הדוחה. דיסני עוד בחסד. יוניברסל שמכריחים אותך לשים תיק בלוקר לפני עליה לחלק מהמתקנים ולוקחים על זה שני דולר כל פעם מחדש זה באמת מהשיאים. וכן, אני יודע בדיעבד שיש אופציה ללוקר יומי בכניסה ושיש לוקרים פיציים בחינם. תודה מראש. לא עוזר לי. 

מבין המלונות, התאכסנו ברויאל פאסיפיק של היוניברסל. המלון עצמו סבבה עם גישה נוחה לפארקים של יוניברסל. אכלנו בשתי מסעדות שלו. האוכל בשתיהן היה סביר, עם הפתעות לטובה ולרעה במנות ספציפיות.

מסעדה אחת מגישה בעיקר סושי. לא מהסוג המינימליסטי הנאמן למקור אלא דומה יותר למקומות בארץ שהולכים קצת יותר רחוק עם השילובים.  מחירי הרולים נעים באיזור ה- 8-12$ שזה לא נורא אם רמת התיאבון שלכם סבירה.

מסעדה נוספת, שזוכה לשם הלא מחמיא Island Dining Room מגישה אסייתי מאזורי הנודלס. מנה ראשונה – Pork Dunplings הפתיעה לטובה לסתם מסעדה במלון.

מהעיקריות – המנה שלי היתה המוצלחת. השם בתפריט - בקר בסיגנון מונגולי. עם בצל, פטריות שיטאקי ורוטב סויה מתקתק שהציל לאישה מנת נודלס די אנמית בטעם. מנות הנודלס שם היו פחות להיט. 

ערב נוסף אכלנו ב vivo,  מסעדה איטלקית ב- City Walk שבין היוניברסל סטודיוז לבין ה-Island Of Adventures. ההצלחה הגדולה שם היתה המנה הראשונה – כדורי מוצרלה מטוגנים ברוטב עגבניות. הפסטות היו באיזור הסטנדרטי, לא משהו לכתוב עליו, והשירות שם היה איטי להחריד.

סך הכל לאיזור סופר תיירתי יצאנו די בסדר מבחינת האוכל, יש רק לקחת בחשבון שעל פי הדיווחים שבדקתי לפני הנסיעה הרויאל פאסיפיק הוא מהיותר מוצלחים שם מבחינת האוכל אז לא בטוח שביתר המלונות הרמה דומה.

ניו יורק היא המקום שבו אני מרגיש הכי בבית מחוץ לישראל. אני אוהב את הקצב של העיר. את הגריד של הרחובות שמאפשר לך להסתובב בלי מפה. אוהב את זה שאנשים מצפצפים על הרמזור של ההולכי רגל. אוהב את וושינגטון פארק עם כל הטיפוסים שמסתובבים שם. את זה שאפשר למצוא בה כל דבר שבעולם. הרשימה עוד ארוכה. 

עם זאת, הביקור הפעם חשף ניו יורק פחות סימפטית מאשר בשנים האחרונות. לא יודע אם זה הקורונה, האינפלציה או המדיניות של העיר שהשתנתה, אבל את ההומלסים פוגשים בכל פינה וגם את מוכרי הגראס שחזרו להסריח את העיר ואני מתאר לעצמי שבארגזים שלהם יש גם סחורה יותר כבדה מגראס. המצב עדין לא חזר לרמות של לפני ג'וליאני אבל זה בהחלט מדאיג. 

המלון שלנו הפעם – של רשת Margaritaville Resorts. מלון חדיש במיקום פצצה אבל על השירות שלהם אי אפשר להמליץ. גם לא על המעליות. 

ארוחות בוקר אכלנו ב-Paris Baguette שהיא רשת גדולה אבל ממש סבבה. כל בוקר לקחנו מאפים אחרים וזה היה ממש נוח. בתמונה כאן - קרונאט לימון מצויין, פעם ראשונה שניסיתי וזה ממש לא גימיק. יש גם מאפה עם גבינה ושקדים - טעים. וגם מאפה פורטוגזי כמו בקפה נאטה בלונדון. דווקא ביום שצילמתי הבצק שלו היה פחות טוב למחרת היה מושלם.

אפילו הקפה שם היה בסדר לאישה, לא צחוק בכלל בארץ שבה הקפה בכל מקום מזוויע. 

עוד בקטנה אחד – Cafe Habana שמפורספ בתירס שלו. הסניף האמיתי שלו נמצא ב prince street. אנחנו הלכנו לסניף במידטאון שקרוב יותר למלון אבל הסתבר שזה לא באמת סניף אלא מקום aבו ניתן להזמין מכמה מסעדות. סוג של וולט בלי וולט. קצת ביאס אבל הזמנו בכל זאת.

לפחות על פי התמונות - התירס שקיבלנו נאמן למקור, עם רוטב גבינה מיונז ואבקה אדומה ממש חריפה. מספיק טעים בשביל לרשום את זה להשלמת חוסרים בפעם הבאה ועד אז האישה הבטיחה לנסות לשחזר את זה בבית.

כהרגלנו בנסיעות לניכר חיפשנו מסעדה סינית. החיפוש בניו יורק לא קל כי יש המון וריאציות של מסעדות סיניות ואמנם המתבקש זה לאכול בציינאטאון אבל כשבדקתי המלצות על הדברים שאנחנו אוהבים בסיני בחרתי דווקא ב Blue Willow, ברחוב 56, לא רחוק מהכניסה הדרומית לסנטרל פארק. ברחוב יש עוד כמה מסעדות אסייתיות. בבלו ווילו ישבו לא מעט סועדים שסין היא המקור שלהם וזה כבר סימן טוב.

הזמנו ארבע מנות. 

ראשונים הגיעו שש יחידות של Fried Pork Dumplings. מצויינים (9$). בצק עדין. בול במידה. גם המילוי היה מופת של עדינות. התחלה מצויינת. 

בטן חזיר שהגיעה ברוטב מעט חריף וירקות. הבשר לא היה אחיד במרקם, חלק טוב יותר חלק פחות, אבל הטעמים היו טובים (23$). 

יחד איתם מנת נודלס מאיטריות ביצים. האיטריות היו מושלמות. כל כך הרבה נפילות יש עם נודלס שטוב ליפול מדי פעם על מנת נודלס שעשויה טוב (16$).

כמובן אי אפשר בלי פקין דק. הבשר היה תענוג ממש. אם להיות ממש ביקורתיים אז האישה הורידה נקודות בודדות בטענה על סעיף הקריספיות. לי לא היו תלונות בכלל (42$ לחצי ברווז).

בהשוואה לסינית של לונדון – הדמפלימגס תיקו. הבטן חזיר בלונדון, בגירסה המטוגנת, היא אחת הפנטזיות שלנו ever, והיא לוקחת בגדול. דווקא הנודלס מנצחים פה. הפקין דק מבחינתי גם כן תיקו. בסיכום כללי - יצאנו מרוצים באותה מידה. 

הסיכום שלנו אחרי כל מסעדה סינית בחול זהה: למה אין בארץ מסעדות סיניות כאלה? למה זה כל כך מסובך?

שידור חוזר של הביקור שלי עם האישה שם לפני הקורונה. בזמנו היה תור די גדול של אנשים מחוץ למסעדה, וגם אחרי שקראו פנימה על פי השעה של ההזמנה - עמדנו כמה דקות טובות עד שהושיבו אותנו. הפעם לא היה תור בחוץ ולא בפנים. תוך שתי דקות כבר ישבנו. גם בפנים היה הרבה פחות עמוס מהפעם הקודמת למרות שבשני המקרים ביקרנו בסופ"ש. אינפלציה? קורונה? ירידה בביקוש? לא ברור. 

סלסלת לחמים עם חמאה לפתיחה - במיוחד אהבתי את הלחם עם הבצל, אבל לחם בצל זה תמיד פייבוריט אצלי.

כמו בפעם הקודמת פתחנו עם שני נתחים שמנמנים של בייקון. היו מצויינים כמו שזכרתי. 

סטייק זוגי זה מאסט שם וגם הוא היה נפלא. הרוטב האגדי שלהם, עם טעם בולט של חזרת, ממשיך לעשות את העבודה. לא צילמתי כי זה היה בדיוק כמו פעם שעברה אז הנה אותה תמונה.

הזמנו גם המבורגר כי בכל זאת היה עוד פה להאכיל. הפעם לא שכחנו לבקש מדיום רייר ואכן לא היתה בעיה עם רמת הצליה, אבל ההמבורגר עצמו איכזב. תערובת אנמית מדי וממש לא ברמה שאתה מצפה ממקופ כמו פיטר לוגר.

השירות היה פרינדלי ביותר. מלצר סופר נחמד שעבר ודגם אותנו כל הזמן. עושה רושם שרוב המלצרים שם מלווים את המקום תקופה ארוכה וזה מורגש בשירות ללא רבב. 

כרטיסי אשראו עדין מסורבים בפיטר לוגר ומחיר הארוחה שהסתכם ב 220$ היה כואב למדי אבל למעט ההמבורגר המאכזב לאוהבי בשר - הסטייק שלהם שווה את המאמץ. הוא באמת something else.

עם זאת, אני לא רואה את עצמי חוזר לשם בביקורים הבאים כי די הבנו את הפרינציפ וזה בכל זאת דורש גם נסיעה במיוחד וגם פקטה של מזומנים.

בבאבו ביקרנו לפני הרבה שנים והחלטנו לחזור אליה עם הקטנה היות והמסעדה שהחליפה את דל פוסטו, אהובתנו, עברה להציע רק ארוחת טעימות במחירי היפר אינפלציה. 

המסעדה סמוכה לוושינגטון פארק. ישיבה יש בחוץ או בשתי קומות בפנים. הפעם ישבנו בקומה השניה.  

למיטב ידיעתי המסעדה לא שמרה על כובב המישלן שלה אבל בכל הקשור לשירות שם לא ממש שמעו על זה. מלצר שמוזג יין. צלצר שמחליף סכום. מלצר שמגיש לחם נון סטופ. אחת המטרות בביקור החוזר היה לתת לקטנה חוויה של מסעדה יוקרתית ובאבו לחלוטין לא איכזבו. שירות מופתי במלוא מובן המילה. 

השמן שהוגש עם הלחם הפתיע בחריפות לא מתונה בכלל. פעם ראשונה שאני פוגש משהו כזה. על הקטנה ריחמו עפ החריפות והיא קיבלה חמאה מוקצפת במקום. 

עוד משהו שהפתיע שם הם מחירי היין בכוס. בכל המסעדות שביקרנו לפני כן היו אופציות של כוס במחיר של 10-20 דולר. כאן המינימום לכוס יין אדום היה 17$  הכוס שאנחנו שתינו עלתה 24$  הכוס היקרה אי פעם שלנו. מקווה שהמחירים המטפסים בארץ לא יגיעו לשם. 

לפני המנות הגיעה מנת פתיח. קרקר פולנטה עם ריקוטה ועירית. פתיח כיפי מאד.

את המנות הפעם ביקשנו אחת אחך וחלקנו את כולם. המלצר הביא כל מנה כשהיא מחולקת לשתי צלחות, שיהיה יותר נוח, ולקטנה כל אחד הפריש מעשר.

ראשונים הגיעו רביולי אגס פרמזן שמעליהם המלצר פיזר פלפל טחון ופרמזן. הבצק של הרביולי – מושלמות. אין דברים כאלה. דק כמו דף אבל מחזיק היטב את המילוי המצויין. וואו במלוא מובן המילה (30$). 

רביולי נוסף שהזמנו Beef Cheek Raviol עם כמהין שחורות. תצורה מעט שונה של הקיפול ועדין טעים ממש (34$).

שתי המנות הבאות הוגשו ביחד. 

עוד אחת מהפרימי - Tagliatellewith Oxtail Ragu. הפסטה, שוב, מופת של דיוק. וזנב שור זה תמיד טעים (34$). 

ואחת מהסקונדי - שקדי עגל, שכמו שאפשר לראות בתמונה השקדים לא היו בהיילייט אלא השתלבו במנה יחד עם רוטב פיקאטה חמצמץ ואפונה. זה היה מעניין וקצת שונה ואם לחזור שוב - מאד טעים (36$). 

לקינוח סיימנו בפנקוטה שלטעמי היתה גלטינית מדי. זה עשה יופי של wabble כצו שקוראים לזה במאסטר שף (אוסטרליה!!!) אבל אני מעדיף את המרקם מעט לחות נוקשה (17$).

אם נשים את הקינוח בצד – זו היתה ארוחה מושלמת מכל הבחינות. אוכל. אווירה. שירות. כנראה אחד הדיווחים היותר משעממים שלי כי הכל פשוט טעים טעים טעים. אין לי מילת ביקורת אחת.

היה משמח לראות שבאבו שמרה על האיכויות שלה למרות השינויים לאורך השנים ואני דפינטלי אשמח לבקר בה שוב, במיוחד אחרי ששמעתי שהלזניה שלא טעמנו נחשבת מאסטר פיס שלהם.

זה גם היה סיום מוצלח לביקור בארצות הברית. כמו תמיד - כיף לטייל שם, כי המגוון הוא עצום, הכל מאד יעיל ומסודר שם וכולם יודעים אנגלית. האכזבה היחידה - הקטנה שבבחירה בין לונדון לניו יורק העדיפה בסיכום הכללי את לונדון. אני בהחלט רואה בזה פגם בחינוך אבל האמת שאפשר להבין - גם בביקור הראשון שלי בניו יורק נבהלתי מהבלאגן ומה"טיפוסים" בכל מקום. אחרי שמתרגלים לקשיחות של העיר מבינים שלונדון היא בסך הכל עוד בירה אירופית, אבל ניו יורק יש רק אחת.