אחרי ה-OCD של היום נישואים, ליום ההולדת שלי הלכנו על קלאסיקה – פרונטו. בכל זאת שלושים שנה המסעדה קיימת ועד עכשיו חוץ מלעבור פעם אחת ליד המקום הקודם בנחמני ולהגיד "אה, פה זה פרונטו?" ועסקית צהרים לא מייצגת שלי עם העבודה,כשרפי אדר עוד נכח במקום לא יצא לנו אף פעם לאכול שם.

לפני האוכל משהו שאף אחד מספר עליו, וחבל. להבדיל ממה שכתוב באונטופו, למסעדה יש ארבעה איזורי ישיבה ולא שלושה. (א)  בר, שנראה הכי כיפי אבל הסיכוי להשיג עליו מקום זה כמו הסיכוי למצוא חניה ברחוב על רוטשילד. (ב) בחוץ, למי שאוהב את הסאונה החינמית שתל אביב מציעה בקיץ. (ג) בתוך המסעדה, על שולחנות שצופים על הבר. (ד) איזור מחתרתי, שלא קראתי עליו באף דיווח, שבנוי בצורה של מסדרון ארוך שתחום משני הצדדים שלו בזכוכית. צד אחד – הזכוכית החיצונית של המסעדה. צד שני – זכוכית שמפרידה בינו לבין איזור ג. 

בלי הזכוכית החיצונית אפשר היה לקרוא לזה מרפסת. אבל זה לא. זה סוג של בפנים אבל לא ממש בפנים, כי מי שיושב בחלק האחורי של האיזור הזה מנותק גם מהפנים וגם מהחוץ. אותנו רצו להושיב שם, למרות שהזמנו חודש מראש בפנים, וזה הרגיש הכי אנטי אווירה לשבת שם בעונש, בלי קשר ממשי עם המסעדה. לא יודע איך קוראים שם למלצר – נראה לי קצת מטופש לנפנף דרך הזכוכית. לשמחתנו הסכימו להעביר אותנו לשולחן הראשון בטור הזה, זה שהכי קרוב לכניסה. עדין לא ממש בפנים - אבל לפחות אין את הזכוכית הפנימית ואפשר לראות יפה את המטבח ואת הבר. הטיפ שלי למי שמזמין מקום ב"פנים" המסעדה ולא רוצה להרגיש מוקצה – שידגיש בהזמנה שהוא מבקש לא לקבל שולחן בכלוב הזכוכית המוזר הזה.

נקודה שניה - המזגנים של המסעדה. המזגנים הם מהסוג שזורק עליך אויר מלמעלה. זה לא נעים. לבקשתנו הנושא טופל והיה שיפור אמיתי, אחרת רוב הסיכוי שהייתי יוצא משם חולה. ועדין, אחת לכמה זמן, קפצה עלי פתאום שוב איזו רוח לחצי דקה. אולי כיוונו את זה כך שיזרוק אויר כל פעם לכיוון אחר. לא יודע. ב-OCD כתבו מראש המקום ממוזג תביאו ז'קט. בפרונטו לא כותבים את זה, אז הנה טיפ מספר 2 שלי: תביאו ז'קט. ואם אתם רגישים למזגן – ז'קט עבה. 

נקודה שלישית - היין. אחרי שטעמנו ובחרנו את היין זכינו למופע אקרובטי, מהסוג שאתה מגיע לפארק הירקון או לשפת הים ויש פתאום מעגל של אנשים ואתה מתקרב ומגלה בתוכו לוליין שמטפס על חבל. אז בפרונטו זה לא חבל זה סולם. וזה לא לוליין אלא מלצר שמטפס לחלק שמעל המטבח, שם מחזיקים את הבקבוקים של היין. ואז הוא עוזב את הסולם. עושה טיול בין הבקבוקים בלי להחזיק בכלום. שולף משם בקבוק – ויורד איתו למטה. היה חסר לי רק המחיאות כפיים והסיבוב עם הכובע. 

בדיעבד – הסתבר שזה הבקבוק שלנו שהוא עלה להביא, והכל יכל להיות מאד נחמד חוץ מזה שלפני שהגיע היין הגיע הלחם. ולפני שהגיע היין הגיעה גם המנה הראשונה.

אני מוחל על לחם שמגיע לפני יין, אבל מנה שמגיעה לפני היין זה יהרג ובל יעבור מבחינתי. לא יכול להיות שמנה תגיע לפני היין. אין. לא קביל. המטבח מצלצל שהמנה מוכנה והמלצר רואה שהיין לא הגיע -  שיתרמו את המנה להומלס בחוץ ויעשו מנה חדשה. אלף בית של שירות ומאד הופתעתי מפרונטו שעודד קרמר כותב עליה "אתה מרגיש שאתה במסעדה שמבינה את החשיבות של שירות". ואם להיות ממש קטנוניים – היה מקום לחכות עם ההוצאה של המנה הראשונה בכל מקרה. היא הגיעה על הביס השני מהלחם. במקום שלוקחים 32 שקל על 6 פרוסות ו-3 מטבלים – תנו את הכבוד ללחם כמנה שמגיע לה זמן משל עצמה. 

ואם כבר קיטורים – אז בין המנה השלישית לרביעית נחתה על השולחן מנה שלא הזמנו: ברוסקטת פורל. המסעדה החליטה להשאיר אותה אצלנו. זה נחמד, אז אכלנו כי אנחנו מנומסים אז לא נעים לא לגעת בזה, אבל בדיעבד - הייתי מעדיף שפשוט יקחו אותה כי אחרי שטעמנו הסתבר שהיא לא מסתדרת עם הסדר ההגיוני של המנות והיא סתם תפסה מקום בבטן על חשבון קינוח או מנה נוספת שאולי הייתי מזמין. 

מבין המנות שטעמנו, אגב, משהו ב"חיספוס" שלה פחות מסתדר לי עם המנות של מסעדה. איכשהו היא יותר מסתדרת לי עם תפריט של בר יין או של מעדניה. 

ועכשיו אחרי כל הקיטורים – למנה הראשונה שכן הזמנו, וכאן אפשר לרשום באושר שביולי 2022 פתחנו שוב את פנתיאון המנות האלוהיות שלנו כדי להכניס אליו מנה נוספת – הרביולי תירס של פרונטו (81). רביולי דקים, ממש בצק מושלם, ממולאים בתירס. זה כבר יכול להספיק למנה טובה. אבל בשביל להעיף אותה לרמת הפנתיאון היו שם עוד שני דברים. אלף – רוטב חמצמץ (עגבניות צהובות על פי התפריט) שמנע ממנה להיות חדגונית. בית – פירורי בריוש מטוגנים בחמאה – וואו. איזה שיחוק. עובד הרבה יותר טוב מפרמזן שמה שמעצבן אצלו זה שהוא תוך שניה מתאדה לתוך המנה. הפירורים לעומת זאת הם איתך כדי להשאר לאורך כל המנה, מביאים גם קראנצ'יות וגם בוסט של טעם. אם היתה מנה אחת שהייתי מזמין שוב אם היה לי מקום בבטן – זו המנה הזאת. 

הבעיה עם מנת פנתיאון שמגיעה בתחילת הארוחה זה שכל המנות האחרות נאלצות להזיע כדי להתחרות איתה. מנה שהיתה קרובה לזה היתה מנת התמנון. רוטב צ'ילי עם צבע מדהים שהמלצרית שפכה עליו. הקרם, נראה לי שזו בטטה לבנה – בלי נדר. חיבור טעמים מצויין, רק חבל שהרוטב נוזלי יחסית. אם הוא היה יותר סמיך אפשר היה ממש למרוח אותו על התמנון ולקבל את השילוב טעמים בצורה פחות מרומזת. אבל סך הכל מנה מצויינת בעיניי.

מנה של שקדי עגל עם קולרבי ותירס לבן (119). קולרבי כבר כתבתי לא פעם שזה ירק שיכול די לעצבן אותי, במיוחד אם הוא מוגש בקוביות כדי להתחזות לתפוח אדמה. כאן הוא הוגש בפרוסות צלויות ולכן היה סבבה, הסתדר מצויין עם המנה בתוספת של התירס הלבן שהופך לאט לאט לחבר כבוד בתפריטי ארצנו. בפוקוס על השקדי עגל – אלו לא השקדי עגל המוצלחים ביותר שיצא לי לאכול, אבל השילוב עם הקולרבי והתירס הוא מה ש"עשה" אותה וסך הכל היתה מנה מוצלחת. 

המנה הרביעית – דנבר קאט מיושן (98), שהוגש עם גריסי פנינה וציר בקר. לחובבי הבשר ה"נימוח" זה לא המנה בשבילכם, אבל כנתח שהוא מאד צ'ואי הוא הוגש בול במידה הנכונה והיה טעים ונחמד לאכילה. מנה טובה, עשויה טוב, אבל כצפוי בלי יותר מדי ברק.

במנת הלחם, אגב, היו בה לחם מחמצת טעים. חלה - די סתמית, אבל עשתה עבודה טובה עם הרטבים. והיה שם גם פומפרניקל, שאמא שלי היתה מתחננת שנביא לה כל פעם שנסענו להולנד או גרמניה, אבל אישית אני לא מת על לחמים מהסוג הזה. 

לסיכום השאלה התמיד מתבקשת היא נחזור או לא נחזור. אז בשביל הרביולי תירס הייתי מוכן לחזור כל יום, אבל כמכלול: למרות שסך הכל היה טעים ולא היו נפילות באוכל עצמו (מאזן של שתי מנות ממש מנצחות ועוד שתים "בסדר גמור" אבל לא מעבר), לא היו בתפריט עוד הרבה מנות שממש משכו לי את העין כמשהו שבוער לנסות, ובתוספת רשימה לא קטנה של פגמים בחווית האירוח - אני מאחל לפרונטו להתמיד לעוד הרבה שנים כי הביקור הבא שלנו לא יהיה בקרוב.