בביקור הקודם שלנו ב-OCD הקורונה עדין לא הגיעה לעולם. זה היה ביום ההולדת של האישה, בחורף. בסיכום שלי לאותה ארוחה הגדרתי את ההנאה מ-OCD לסוג ההנאה שיש ממוזיקת ג’אז לעומת מוזיקת רוק. רוק בועט ישר בבטן לעומת ג’אז, שנתפס אצלי כשכלתני ואבסטרקטי יותר. 

מאז לא רק הקורונה שינתה סידרי עולם אלא גם הדירוג של סן פלגרינו. למזלי, את ההזמנה של הביקור הזה, לפני תשעה חודשים, עשיתי לפני הבלאגן. סתם בגלל שחשבתי שיהיה נחמד לחזור לשם ליום נישואים. ככל שהמועד התקרב סיפרתי על כך לכולם בגאווה של וורן באפט שהימר על מניית חייו. רק שבועים לפני הביקור, כשהאישה הצטרפה לגל הנוכחי של נפגעי הקורונה, הבנתי שב-2022 מספרים אחרי, לא לפני. רק מהפאניקה לא להדבק הלכתי עם מסיכה נון סטופ ועברתי לישון בסלון. כן רז, תראה כמה השקעתי בשבילך ובסוף אפילו לא היית בסרביס. 

אבל, עכשיו כשאנחנו אחרי, אני שמח לספר שהארוחה הזו היתה קצת פחות ג’אז מהקודמות. ההרגשה היתה שלא כל המנות מנסות להיות מצעד של טכניקות. אם זה מסמן תהליך התבגרות שעברו המסעדה או השף – אני חייב להגיד שאהבתי את זה. ההנאה מהביקור הפעם היתה שלמה יותר. 

ולא שלא היו בארוחה מנות שהן בעיקר פירוטכניקה. השיא היה באחד הקינוחים, פרפה של דבש, שמגיח לצלחת מטמפרטורה של מינוס 20 מעלות. הבעיה שברגע שהוא מגיע לפה הוא פשוט נעלם. זה נחמד. זו באמת חוויה משעשעת לאכול כלום. אבל אם המטרה מספר אחד של אוכל הוא הטעם – אז בקינוח הזה היה לי כמעט בלתי אפשרי להרגיש בטעם. ג’אז במלוא מובן המילה. להגיד שאם היו מוכרים את זה בחנות הייתי קונה הביתה כי זה ממש ממש טעים? לא. הייתי קונה פעם אחת כשהיו מגיעים אורחים בשביל הקטע. וזה באמת קטע. כאמור, הפעם, היחס בין זה לבין מנות שדיברו בעיקר טעם היה הרבה יותר מאוזן.

בראש ובראשונה – שתי מנות של וואו. אבל באמת וואו. לא וואו של גימיק אלא וואו של טעם. 

האחת – שילוב טעמים מעלף של טונה, אצות ותותים. זו המנה הראשונה שהוגשה אחרי מקבץ של מנות פתיחה, ומעניין שבהסבר שרז כתב על המנה היה חשוב לו להדגיש שהוא לא רואה בה מנה של דג נא, אלא מנה של המלווים שלו – התותים והאצות. אבל עם כל הכבוד לאצות – לי דווקא השילוב עם התותים "עשה" את המנה. זה כל כך לא מתבקש ורק אחרי שטועמים אז מבינים שזה דווקא שילוב ממש ממש טעים. כנראה שאם ננסה לשחזר את זה בבית – זה לא ייצא טוב, כי חלק מהעניין זה רכז מתותים שהצילו לפני שנה וחצי… אבל אם להגיע למסעדה כזו ולחפש את הגילוי בטעם – אז זו מנה שסיפקה את הסחורה ביג טיים. 

הוואו השני – היה קינוח של עוגת גזר, רק בלי עוגת גזר. זה נשמע שוב פעם כמו ההתחכמות של הפרפה דבש, אבל זה לא. זו גלידה בטעם של עוגת גזר. אבל הטעם הוא כל כך מוחשי – שאתה חושב שאתה אוכל עוגת גזר. יכול להיות שמי שלא גדל על עוגת גזר ביתית כזאת שהיתה בין הספציליטה של אמא שלו – לא יבין את גודל המנה הזו, אבל בשבילי זה היה ממש אחד לאחד כמו לאכול את עוגת הגזר של אמא שלי ז"ל, רק ששניה אחרי זה אתה נזכר שזו בעצם  גלידה. קצת קשה להסביר במילים ולצערי לא צילמתי אז אני אפנה לצילום של חיים יוסף כי באמת מגיע כבוד למנה הזו.  קישור לתמונה

אם כבר אמא – אז המנה שהיא אולי הכי לא ג’אז היא עוף בגריל של אמא. מרק של עוף בגריל שרק לפי הצבע אפשר להבין עד כמה הוא עשיר בטעם. בתוכו קרפלעך ממולא ב"ירקות של העוף”. אמא שלי, שנפטרה לא מזמן, היתה עושה קבוע קרפלעך לארוחת החג של ראש השנה. מאד רצינו לשמר את המתכון של הבצק, וכיוון שאצל אמא שלי אין כמויות אלא הכל זה קצת מזה וקצת מזה – צילמנו סרט שבו היא מסבירה את המתכון תוך כדי הכנה. הסרט נשאר כמזכרת נחמדה, אבל את הקרפלעך לא היה אפשר לשחזר ממנו. יש איזו נקודה מדוייקת שמעליה הבצק קשה מדי ופחות ממנה הוא דק מדי ומתפורר במרק. הבצק של OCD היה מושלם. בדיוק בנקודה הזו. המילוי – הברקה. אמא שלי היתה ממלאת בבשר אבל המילוי של הירקות עושה את כל העסק קליל ואוורירי יותר ומדגיש הרבה יותר את הבצק. לא ציפיתי לשתי מזכרות מאמא בארוחה אחת, בטח לא ב-OCD. נייס.

מנה מוצלחת נוספת – לוקוס, ציר מיסו וקלחי תירס, ומעל הדיסקה – שמנת מעושנת ותירס לבן. שילוב מוצלח מאד. 

אחד הדברים שאני אוהב ב-OCD הוא שהם מצליחים איתי גם בחמרי גלם שאני לא "מת" עליהם. אם בביקור הקודם זה הצליח להם עם כוסמת אז הפעם זה הצליח עם קולרבי. יש כאלה שמתים על קולרבי. אותי הוא מעצבן, כי הרבה פעמים קיבלתי אותו במנות שבהן הוא היה אמור להחליף תפוח אדמה ורק אחרי שאתה טועם אתה מבין ששוב פעם נפלת קורבן לקולרבי, שמה לעשות – אין לו את היכולות של תפוח אדמה. רק שב-OCD התחכמו ועשו ממנו ריזוטו. אין לי מושג איך עשו את הפלא הזה אבל עם קציפת שום וגבינת עיזים זה יצא ממש ממש מוצלח. 

מנת הבשר היתה מנתח צ’אך. ליוו אותו קרם כרוב ובצל שהיה ממש טעים וכרוב מוקפץ בלימון ושום. מעניין שהכרוב שהוא מרכיב קטן במנה מצליח לגניב את ההצגה ואפילו להשאיר טעם של עוד.

לקינוח האחרון, משחקים של שוקולד ושמן זית פלוס פיננסייר שמן זית, פחות התחברתי. במיוחד לפיננסייר, שהיה לי כבד מדי לסיום ארוחה כזאת. גם במנות ה"פינגר פוד" של הפתיחה, שפחות הרחבתי עליהן, היו יציאות יותר מוצלחות ופחות מוצלחות. אבל בהסתכלות כוללת על הארוחה - כמעט כל המנות היו מוצלחות. שתים כאמור ממש וואו. וכמובן שגם במנות היותר "ארציות" תמיד יש איזה מרכיב או שנים שנותנים את ה-added value (כמו הקרם כרוב במנת הבשר, למשל) ואתה מבין שרק בשביל לזקק את המרכיב הזה שייצא מושלם עשו עליו עשרות ניסויים. אבל כמו שהדגשתי הפעם הנוכחות של האלמנטים האלה היתה מאוזנת יותר מאשר בפעמים הקודמות ולכן זה היה אחד הביקורים היותר מוצלחים שלנו ב-OCD. 

עוד יש לציין שאורך הארוחה, שעתיים, הוא בדיוק הנכון בעיניי. לאחרונה אני שומע על יותר ויותר ארוחת שף מפלצתיות של שלוש שעות ואפילו יותר. עם כל הכבוד - אני חושב שזה יותר מדי. אחרי שעתיים וחצי הבטן כבר לא שם ואתה רק מחכה שהעסק ייגמר. שעתיים זה בול. 

אני חותם כל ביקור ב-OCD בתפילה שהמקום יחזיק איתנו לעוד הרבה שנים. זה לא מקום שמגיעים אליו לעתים תכופות אבל הוא חייב חייב חייב להיות שם בשביל הפעם ב… שאתה באמת רוצה לחוות משהו קצת אחר. תמונה אחרונה לסיום - ממנות הפתיחה - כל כך יפה ממש לתלות על הקיר.