את יום ההולדת של האישה חגגנו הפעם בירושלים. ולא סתם ירושלים אלא ממש ממש במרכז, מלון הרברט סמואל שנמצא בלב המדרחוב, עם אופצית הבחירה האולטימטיבית - יהודה VS יהודה: שמאלה לבן יהודה, ישר לשוק מחנה יהודה.

הכי הרבה המלצות לערב קיבלנו על מונא בבית האומנים ולשם הזמנו. 8 דקות ברגל מהמלון בקור ירושלמי מקפיא, ועוד בשבוע בהיר (לא מעיז לחשוב על הליכה כזאת בגשם של השבוע). כמו כל שנה, יום הולדת החורפי של האישה דורש מזל עם מזג האויר.

ישבנו על הבר. מצד ימין מישהו שככל הנראה עובד שם וחגג יום הולדת עם מצעד של מנות שלא הפסיקו לזרום אליו. מצד שמאל זוג שגם אצלם מספר הצלחות היה כפול משלנו. כנראה משהו אצלנו לא בסדר כי אחרי ארבע מנות פלוס קינוח הרגשנו שבעים. לא מפוצצים, אבל כבר שנים שאני מקפיד לסיים ארוחה לא מפוצץ. הנגאובר זה דבר לא נעים לא רק מאלכוהול. גם הנגאובר של אוכל זו תחושה לא נעימה. 

פתחנו עם ברוסקטת טרטר בקר (24) שלא חלקנו אלא לקחנו אחת לכל אחד. אין הרבה מה להגיד - מנת פתיחה מוצלחת מאד, גם הלחם גם הבשר וגם החמוצים שמאד הוסיפו לטעמי.

מנה שניה - אניולוטי תירס (72). וואו. אחת המנות הכי טובות שאכלנו בזמן האחרון. הבצק שעטף את התירס נעלם בפה וחשף את הטעמים המתקתקים של המילוי. התלונה היחידה היתה שהמנה נגמרה מהר מדי. הייתי מזמין ממנה דלי שלם. פעם נוספת וואו.

המנה השלישית - לינגוויני סרטנים כחולים (88). מנה שמאד מזכירה את פסטת הסרטנים של ג'ורג' וג'ון. כמו שם גם כאן הפסטה מבושלת קצת אובר, רק ששם יש תלולית מאד מרשימה של פסטה שמאד מרשימה מבחינה ויזואלית וכאן דווקא הצילחות נראה קצת מבולגן. האישה מאד אהבה. לטעמי הטעם הימי היה קצת too much. כנראה שזה עניין של טעם. 

המנה הרביעית - שקדי עגל, שהפעם הגיעו על מצע של גריסים קלויים, סוג של השראה מריזוטו (78). האמת שכבר קריאת המנה העלה איזה חשש מסויים למה צריך את הגריסים האלה, אבל שקדי עגל זה משהו שקשה לנו להתעלם ממנו ומתוך הנחה שהמסעדה יודעת מה היא עושה חשבנו שאם מצאו לנכון לשים גריסים כנראה שיש פה משהו. בדיעבד - השקדי עגל נאכלו עד תום. הגריסים - סורי מונא אבל זה לא, והאינסטינקט הראשוני שלי בכל זאת צדק: שקדי עגל זה משהו שצריך לתת לו את הכבוד ולא לעטוף אותו במצע שלא קשור אליו. לזכותה של מונא - לא חייבו על המנה למרות שאכלנו את כל שקדי העגל. פייר? לא ציפיתי, ושוב כמו תמיד כשעולה השאלה על כן פיצוי לא פיצוי זה מסוג הדברים שאני באמת לא מצפה לו אבל רושם מאד מאד לחיוב אם המסעדה מחליטה לעשות את המחווה מיוזמנתה.

הקינוח - טארט ערמונים ואגסים. מאד מקורי (לנו לפחות לא יצא לטעום עד עכשיו משהו כזה) ומפתיע מאד לטובה. אם השם משדר משהו כבד אז דווקא התוצאה היתה מאד קלילה. גלידת יוגורט בצד השלימה אותו מצויין. חבל רק שלא רשמתי תיאור יותר מפורט ואני נאלץ להסתמך על זכרון בלבד, אבל התמונה דווקא מעבירה אותו יפה.

בוטום ליין - למעט מנת שקדי העגל שלא התחברנו אליה הביקור במונא נרשם אצלנו כמוצלח מאד. כל יתר המנות היו טעימות, כולל מנה אחת של אניולוטי שנכנסת אצלנו לפנתיאון. השירות על הבר היה סבבה והכל תיקתק בצורה מאד טובה. מסעדה מסוג שחסר בירושלים אז טוב שלפחות יש אותה.

גם ארוחת הבוקר במלון הרברט סמואל הפתיעה לטובה. ציפינו למשהו די סטנדרטי אבל המבחר היה ממש גדול ולא מעט ממה שהוגש שם היה טעים. רשמתי להם פלוס ענק על חבילה של כפפות נילון חד פעמי שהוגש ליד המאפים. רוב המלונות מסתפקים בלשים איזה מפית סימבולית ופעם ראשונה שאני נתקל בפתרון כל כך פשוט וכל כך נכון שמאפשר לך לגעת בכל העוגות והמאפים בצורה הכי הגיינית שאפשר. לדעתי להכניס כחוק מחייב. 

עוד הספקנו גם ביקור בשוק מחנה יהודה (למזלנו הלכנו מוקדם, לפני שהוא הופך לבלתי אפשרי מרוב צפיפות) והייתי חייב לנסות שוב את הרוגעלך של מרציפן, ברחוב אגריפס. בפעם הקודמת שהיינו שם לא שמעו עדין על קורונה ולקחתי את המאפים ישר ממדפים שיצאו מהתנור. היום הכל ארוז בקופסאות וקצת חששתי שאולי זה יפגם בטעם אבל לשמחתי - אותו וואו כמו פעם שעברה. רוגעלך מהסוג הרטוב, ספוגים בשוקולד - מהליגה הכי גבוהה שיש בארץ וממש מביך להשוות אותם לגירסה היבשושית שיש ברוב הקונדיטוריות. 

מילה אחרונה על הבוקר שלפני, אותו העברנו ביקב קטלב. יש לא מעט יקבים, רובם עם קונספט של "קחו יין וגבינות ושבו בחוץ לעשות פיקניק"". אבל בבוקר של חמישי, עם שבר ענן שליווה אותנו כל הדרך לירושלים - שמחנו על הבחירה בקטלב. במהלך כל הביקור היינו שם האורחים היחידים. הושיבו אותנו על שתי כורסאות מול הקמין. אפשר היה לדמיין שאנחנו בסלון של נשיא צרפת לפחות. גבינות טובות, לחם מוצלח ויינות - אדומים בלבד, איזה כיף. יקב ממש "ביתי", בין החצרות ומה שנשאר מהלולים של נס הרים. מומלץ מאד.