ניו יורק. המקום היחיד בארה"ב שבו הרמזורים הם בגדר המלצה. אדום או ירוק לא ממש משנה. אם אין מכוניות – חוצים. מדי פעם נסחפים וחוצים גם כשיש מכוניות ואז מקבלים ציפצוף קטן, שגם ככה נבלע בציפצוף הבלתי פוסק שהאוזן כבר מסננת. אבל בסך הכל - הסידור עובד. כולם מרוצים.

גבעתיים. יום אחרי הנחיתה. אני באמצע מעבר חציה. מכונית מגיעה בטיסה. על פי כל חוק תנועה שיש - היא אמורה לעצור. איפה. הנהג מקפיץ את הרחוב בציפצופים, שחס וחלילה לא אתקדם עוד צעד שיאלץ אותו להאט. אני די בהלם מצביע לו על הפסים של המעבר חציה. צעד אחד נוסף שלי והדיווח הזה היה נשלח מהעולם הבא. לא היתה לו שום כוונה לעצור.

מי שאומר שניו יורק היא בית משוגעים – שיחשוב שנית.

ניו יורק היא העיר שבה חייתי הכי הרבה זמן מחוץ לגבעתיים והביקור השנה הוא הפעם המי יודע כמה. בפעם הראשונה שנאתי אותה. מאז אני מכור, אבל יכול להבין את מי שהדופק הבלתי פוסק של מנהטן מרתיע אותו. יש בה הכל. גם באוכל. אין כמעט מקום בעיר שלא תמצא משהו לאכול ברדיוס של מאה מטר ממנו. הצרה היחידה שלה מבחינתי היא מזג האויר. בחורף – לא משהו שאני מסוגל לדמיין אפילו, מינוס שלושים מעלות, אפילו יותר. לא תודה. מעדיף להיצלות באש הגיהנום. ביוני – יום וחצי שמש יום וחצי גשם. וגם ביולי לפני שנתיים ביטלו לנו טיסה בגלל מזג אויר. מה לעשות, אף אחד לא מושלם..

בניגוד לפעמיים הקודמות שבהן שהינו במנהטן בלבד, הפעם הגענו לניו יורק ברכב ששכרנו בטורונטו. בדרך - טעימה קטנה ממפלי הניאגרה ועוד נגיעה ממש קטנה וממש לא ממצה באיזור הפינגר לייקס. קצת ברוקלין שבה אף פעם לא היינו. ובסוף – מנהטן.

בדרך מטורונטו לניו יורק מומלץ לסטות מהכביש הראשי על שם המלכה אליזבת, ולנסוע בדרכים הקטנות שמדרום לעיירה niagra on the lake, לאורך ה-niagra river. האיזור מקסים. עמוס ביקבים. אם לא היינו ממהרים – היינו שמחים לישון בו לילה. הספצייליטה של האיזור הוא ה-Ice Wine, יין מענבים שקפאו למוות, ורבים פוסלים אותו על מתיקות יתר.

מהמעט שיכלנו להספיק עצרנו ב Reif Estate Winery, אחד היקבים היותר ממוסדים. גם בגלל שיש בו מגוון של יינות ולא רק Ice Wine, וגם בגלל שקצת קשה לי מנטלית לדפוק אצל מישהו שיש לו יקב קטן על הדלת ולשאול היי מה המצב אפשר לטעום משהו?

ביקב חנות ענקית עם מגוון יינות ועוד קצת מוצרים נלווים (חרדל בטעמים, עוגיות מיוחדות).  באחד החדרים מריצים טעימות של גבינות ויין. יש גם סיורים. כאמור לנו היה זמן מוגבל ויכלנו להספיק רק לטעום. יש כמה מסלולי טעימה בסדר גודל של 3-5 דולר לאדם. ממה שטעמנו אהבנו מאד דווקא סיידר מעלף שלהם, ולקחנו ממנו בקבוק לארץ שהכניס אותי לחרדות אחרי שפעם כבר התנפץ לנו בקבוק יין שהבאנו במזוודה (לעזאזל עם כל דרישות הבטיחות שלא מאפשרות להעביר יין במטען היד).

כמובן שטעמנו גם את הIce Wine שלהם, שמסתבר שיש דרך מיוחדת לשתות אותו. האמת שהיה מאד טעים, אבל קשה לי לדמיין את עצמי שותה מזה יותר מכוס אחת. זה באמת מאד מאד מתוק.

כאמור – מי שיש לו את האפשרות יכול להעביר שם זמן מהנה ביותר, במיוחד במזג האויר הקסום שקנדה החליטה לנפק לנו. אנחנו הסתפקנו ברייף והמשכנו הלאה לניאגרה.

- אין טקסט -

פינגר לייקס הוא איזור גדול בצפון מדינת ניו יורק. יש בו הרבה טבע והרבה מה לעשות. אנחנו, שוב, הסתפקנו בביקור חטוף ב-Watkins Glen State Park, פארק מקסים שיוצא מהעיירה באותו שם. לאחר מכן רצינו להתקרב עוד יותר לניו יורק והמשכנו לנסוע עד Dickson שבפנסילבניה, לעוד מלון מוצלח ברשת ה- Home Suites של הילטון ששוכן ממש בלב של Mall. לארוחת ערב ביקרנו ב-Uno Pizzeria Bar & Grill, שהכרתי משיקגו, עיר האם של הרשת.

למרות די הרבה ביקורים שהיו לי בשיקגו לא יצא לי לאכול אף פעם את ה Deep dish pizza המפורסמת של העיר. בצק עבה וחוות דעת של אנשים שטעמו ואמרו שזה הזוי לגמרי גרמו לי להמנע, אבל בתכנית של גידי ואהרוני זה דווקא נראה די נחמד והחלטנו שזה המקום לנסות

הזמנו את הגירסה האישית של הפיצה עם השם המבטיח Numero Uno, שהיו בה, בין היתר, נקניקיות, פפרוני, בצל, פטריות, זיתים ופלפלים מלמעלה. כמובן מוצרלה ורוטב.

אני חושב שהטעות הגדולה של הממציא של הדיפ דיש היא לקרוא לזה פיצה. זה לא באמת פיצה. זו פשטידה, עם בצק שלא "עובר" בכלל כבצק של פיצה אבל עובר מצויין כבצק של פשטידה. מה ששמו בפשטידה הזו התחבר טוב מאד מבחינתי. לאישה קצת הפריעו הפלפלים האדומים, לי ממש לא. וזה ששמים על זה מוצרלה ורוטב של פיצה לא הופך את זה לפיצה. זו גם הסיבה לביקורות השליליות ששמעתי על זה. מי שמחפש פה פיצה, במיוחד אוהבי הבצק הדק – זה באמת לא זה. אבל כפשטידה זה היה מוצלח מאד.

המנה השניה שבחרנו שם לא היתה מוצלחת לחלוטין. מנה שנקראת Buffalo Chicken Mac & Cheese. האמת, לא יודע מה חשבנו. אולי מההתלהבות מהכדורי מק אנד צ’יז של קנדה חשבנו שאולי נפלנו על עוד המצאה שלוקחת את המק אנד צ’יז למקומות שטרם הכרנו.

בפועל הגיעה התבנית של הדיפ דיש ועליה שתי מנות, מונחות אחת על השניה, שמישום מה החליטו לחבר ביניהם. למטה – מק אנד צ’יז. טעים. נראה לי שכבר די ברור שיש לנו חולשה למנה הזו. למעלה מונחת מנה של נתחי עוף ברוטב באפאלו שלטעם החמצמץ/חרפרף שלו אין שום סיכוי שבעולם להשתלב עם הרוטב של המק אנד צ’יז. לא אוהב להתבטא ככה על אוכל אבל החיבור של שני הרטבים עשתה לאישה אסוציאציה של קיא. אני אהיה פחות אגרסיבי עם התיאור אבל זה באמת לא הסתדר. אז אכלנו קצת מזה וקצת מזה, נזהרים שזה לא יתערבב חלילה, אבל זו באמת יציאה ממש לא מוצלחת שרק מישהו שהוגה מנה בזמן שהוא סובל ממכת שמש מסוגל להמציא.

למרות הכישלון הזה, על סמך היכרות רבת שנים עם הרשת – היא מאד סבירה, במיוחד באיזור מוכה קניונים שאין בו שום דבר אחר. ולפחות יצא לנו להכיר את הדיפ דיש שעם הסטייט אוף מיינד הנכון ביחס אליו הוא ממש בסדר.

בתחילת המסע הקולינארי המשותף שלי ושל האישה, לפני כ-15 שנה, ההעדפה המובהקת שלי במסעדות היתה של בשר. מהים הכרתי רק את הגפילטע פיש של ליל הסדר ואת ה"דג סול" של החתונות. עם הזמן למדתי לאהוב את מאכלי הים ולעומת זאת סטייק, שפעם היתה סוג של גולת כותרת, אני כבר כמעט לא מזמין. אם כבר בשר אז כחומר גלם למנות יותר קצת יותר מתוחכמות. מעדיף גם לחוות יותר מנות קטנות מאשר לרכז ארוחה סביב נתח בשר אחד, שבהרבה מקרים נוטה לאכזב.

עם ההסתייגויות האלה הגעתי לפיטר לוגר, שעד עכשיו לא יצא לנו לבקר בו בין היתר בגלל שהוא דורש נסיעה מיוחדת לברוקלין. הפעם הגענו עם האוטו והיה לנו כמה שעות להעביר עד פתיחת סוכנות ההשכרה במנהטן שבראשון פתוחה רק אחה"צ, אז הסתובבנו קצת בויליאמסבורג המדוברת (נחמד, אבל רחוק מאד מהעוצמה של מנהטן) והתייצבנו בשעה היעודה בשערי המוסד, שתור ארוך השתרך בכניסה שלו. מסתבר שיש להם הושבה על פי הזמנות וגם למגיעים ספונטאנית, שבראשון בצהרים התבשרו על למעלה משעה המתנה.

עם כל החששות והנמכת הציפיות, אני חייב להודות שהטעימה של הסטייק הפילה לי את הלסת.

מדובר בנתח ה”קלאסי” שלהם, מנת הבית, פורטרהאוס על פי גודל (שני אנשים במקרה שלנו איזור ה 100$), מדיום רייר לבקשתנו. צד אחד פילה, צד שני סינטה. נתח בהחלט גדול, זה לא ביס וחצי שאתה יכול להגיד ואללא אולי במקרה נפלנו על חתיכה ממש טובה. ובכל התפלצת הגדולה הזו לכל אורכה, רוחבה ועומקה לא מצאתי ולו סיב אחד.

מרקם אחיד שהמושלמות שלו העלתה לא פעם תהייה האם יכול להיות שזה באמת בשר שנלקח מיצור חי. גם השומן, בקרבת העצם, מושלם באותה מידה. בכל הנתח הדי גדול הזה היו אולי שני מקומות קטנים שנתקלתי בהם בגוש של שומן שקצת חרג מהיתר. זו היתה באמת חוויה מעולם אחר.

אי אפשר בלי מילה על הרוטב שלהם. הוא באמת טעים ומעצים את הטעמים של הבשר, ולא פלא שבכל מקום מנסים לחקות אותו, אבל אני מאמין שעם סטייק ברמה הזאת כל רוטב סביר יצליח לעשות את העבודה, כך שהכוכב האמיתי, למרות הכל, הוא הסטייק.

עוד לפני בוא הסטייק הזמנו מהמנות הראשונות שלהם שני נתחים של בייקון עבה יחסית על הגריל. באמצע שוב המרקם המושלם. בצדדים קצת קראנצי. אוקיי, לא באים ללוגר בשביל בייקון אבל אם אנחנו כבר כאן ברור שלא נסתפק רק במנה אחת, וגם זו לא איכזבה בכלל. יאממי.

חוץ משתי המנות האלה הוגשה סלסלת לחמים שאמנם לא היו חמימים (יש לכם תנור, למה לא להשתמש בו?) אבל אם אלו הלחמים שהיו מוגשים בארוחות הבוקר של המלון במקום הפרוסות לטוסט… היה אפשר לברך על המוגמר.

נקודה מוזרה שם שהם לא מקבלים כרטיסי אשראי ובהתחשב בעובדה שקשה לצאת משם בסכום שפחות משלוש ספרות – זה די מוזר. אבל ידענו מראש אז נערכנו מראש. היו כמה ספונטאנים שנאלצו לצאת ל-ATM הקרוב. בראיון עם הנכד של פיטר, שמנהל היום את המקום, הוא ענה: It’s never been done here. It allows us to pass on the savings in fees to the customers. לא רואה בזה שום הצדקה, אבל עם אלוהים אי אפשר לנהל ויכוח. הקבועים, אגב, יכולים לפתוח חשבון במסעדה ולהעביר אליו כספים (לא בביט או בפייבוקס, כמובן. לא צריך להגזים).

לסיכום – פיטר לוגר יוצר בעיה גדולה שלעד כל סטייק שתאכל אחריו יפול במבחן ההשוואה. אם אני מנסה לחשוב על משהו מהעבר אני יכול לציין לטובה את לאנט’רקוט בסניף המקורי בפריז, ואפילו זה רחוק מאד מהמושלמות של ברוקלין. למזלי, כאמור, אני לא מזמין סטייקים בשוטף, אז לא נורא. לחזור? מאמין שכן. אולי לא בביקור הבא. אבל רבאק, זה בהחלט שווה את זה.

עם כל הכבוד לפיטר לוגר, בכל זאת שבועות זה שבועות, אז לארוחת ערב חיפשנו איפה יש באיזור של המלון עוגת גבינה מצטיינת. האישה חיפשה קצת בגוגל ונפלה על מגנוליה בייקרי, שבדיעבד מסתבר שהוא מקום מפורסם שהפציע אפילו בפרק של סקס והעיר הגדולה (קטע קצר מהפרק)

אנחנו לא ביקרנו בסניף הזה, אלא בסניף שקרוב למלון ושנמצא במקום לא ממש רומנטי: Penn Station, תחנת רכבת ענקית בפינת הרחובות 34 ו-6 אבניו. בהתחלה לא האמנו שאנחנו במקום הנכון. כל אחד שולח אותנו עוד ועוד פנימה, כשלאורך הדרך כל מיני מאכליות של food court טיפוסי. זה כבר ממש לא נראה הגיוני כשפתאום צצה לה החנות הקטנה שלהם, בלי שולחנות ומקומות ישיבה. קח ולך.

מבין עוגות הגבינה שהיו שם העדפנו ללכת על בטוח: ניו יורק צ’יז קייק קלאסית, בלי תוספות ושוקולדים או כל מיני הסחות שיכולות לקלקל. בנוסף אספנו גם קופסה עגולה של פודינג בננה, רק בגלל שהוא נראה מעניין.

העוגת גבינה – מוצלחת מאד. דחוסה בול במידה. טעם טוב. באמת שאין תלונות. החיפוש בגוגל בהחלט הפיל אותנו על המקום הנכון. עם זכרון הסטייקים בבטן הסתפקנו בשני ביסים ויתר העוגה נשמר היטב במקרר גם ליום שאחרי.

הפודינג בננה הוא עוד דוגמא ל world favorites  שידועים לכולם חוץ מאיתנו ואנחנו נופלים עליהם ממש במקרה. הדוגמא השחוקה שלנו זה הפירה של רובשון שממש לא ידענו עליו כלום כשהזמנו אותו סתם בתור תוספת במסעדה שלו בפריז. לא אשכח את ה"בואננה הפירה הזה ממש טעים" של האישה ככה בלי לדעת שהיא מתייחסת למטר התקני של המועצה העולמית לפירה.

אז בלי להשוות כמובן מסתבר שהבננה פודינג הזה הוא אחת המנות המפורסמות של המקום. בכל שנה הם מוכרים מספרים רב ספרתיים ממנו. על הנייר זה נשמע ממש פשוט. סוג של פודינג וניל בטעם בננה, עם שברי עוגיות וסלייסים של בננה. כמה פשוט ככה ממכר. היה קשה להפסיק לאכול את זה. ממש ממש אהבנו. אבל זה חייב מקרר. בלי לאכול את זה ישר מהמקרר זה מאבד את הקסם שלו.

עברנו שם גם פעם נוספת ולקחנו עוגת מוס שוקולד. טעימה, אבל פחות מיוחדת משתי הקלסיקות של המקום. בכל מקרה – מקום שבהחלט שווה ביקור בניו יורק. ההתלבטות העקרית זה אם להסתפק בדוכן או לחפש סניף רשמי. היתרון בדוכן – שאפשר לתת שני ביסים מכל דבר ולהשאיר את היתר במקרר. לחשוב שאני אוכל שם ארוחה מלאה על טהרת הסוכר - קצת מלחיץ לי את הבטן.

את שתי הארוחות היותר רציניות שלנו שמרנו כמובן למנהטן. הראשונה – Perry Street, של ז’אן ג’ורג’, שכבר אכלנו בעבר ב-ABC Kitcken הלאטינית שלו. המסעדה ממוקמת באיסט וילג’, ממש על גדות הנהר. היא מאד קז’ואל ורמת המחיר שלה הגיונית לערב. יש תפריט טעימות שפחות התחברנו אליו והעדפנו לבחור מהתפריט הרגיל.

בדרך כלל אני רושם לעצמי תזכורות תוך כדי. הפעם יצא שלא רשמתי ולכן הדיווח קשה מתמיד.

לפתיחה הוגשה כף ועליה טרטר טונה, מעט אבוקדו, צ’ילי ורוטב סויה ג’ינג’ר. שילוב נחמד. רוטב פאנצ’י. יכל להיות מוגש בטמפרטורה קרה יותר לטעמי, זה היה מדגיש יותר את הטעמים. הוגשה גם פרוסת לחם שהמלצר דיקלם עליה משהו אבל חם – זה שוב פעם לא היה.

מנה ראשונה, מיוחדי העונה, סרטן רך שיריון שנח על אבוקדו משומשם. למרות שאבוקדו מסתמן ככוכב הערב לא בטוח שהוא הוסיף לי משהו למנה הזאת. הסרטן עצמו – קראנצ’י, נחמד, בשרני. מנה טובה, אם כי לא נרשמו התעלפויות בקהל (24).

מנה ראשונה נוספת, אף היא מהים (צריך בכל זאת לאזן את פיטר לוגר) – Grilled Spanish Octopus. באנגלית זה נשמע יותר טוב, סורי. הוגש עם תפוחי אדמה ופלפלים מוחמצים ורוטב רומסקו. מנה מעט חרפרפה, מאד ים תיכונית בעיננו. אני ממש יכול לדמיין את המנה הזו מוגשת ביהלומה בנמל או בקלמטה. אותו כנ"ל בעניין הטעים, אותו כנ"ל ביחס להתעלפויות (22).

עיקרית אחת – סקאלופס צרובים קלות עם אפונה, גזר ובצל. הסקאלופס היו טובים, אבל סך הכל מנה די בסיסית שכל בשלן מצוי יכול להכין גם בבית. אני חושב שבמסעדת שף הייתי מצפה לרמת יצירתיות שהיא מעבר לזה (35).

עיקרית שניה – נתחי ברווז צלוי עם גזר כתום ולבן. ברוטב מתקתק חריף. מתנצל שאני חוזר על עצמי אבל גם את המנה הזאת מצאנו טעימה, אבל לא מעיפה (38).

על קינוח ויתרנו והסתפקנו בתשורה קטנה של המסעדה לרגל יום הנישואין.

שירת אותנו מלצר שהסתבר שהוא יהודי ועל כן זיהה את העברית. הוא היה בארץ ובין מנה למנה מצא הזדמנות לשוחח איתנו. חלקנו את כל המנות והן הוגשו אחת אחת בקצב נכון. להמלצת היין הוא שלח לנו את הסומלייה של המקום. לאורך כל הערב האוירה היתה מאד נעימה.

לסיכום – באופן כללי לא מצאתי תלונה כלשהי על הביצוע או השירות. הרמה שם טובה ומורגשת יד נכונה  במטבח. עם זאת, לאור הסופרלטיבים שמי שהמליץ לי על המסעדה שפך עליהם, ציפיתי להרבה יותר שפיץ במנות ומבחינה זו הביקור היה מאכזב. לא רואה סיבה לחזור שוב.

לפני שנים יצא לנו לאכול ב-Baboo של מאריו באטאלי. היה ממש מצוין ולכן חשבנו שיהיה נחמד לנסות את המסעדה שנחשבת יותר upscale שלו, Del Posto. במסעדה הזו הזמנו דווקא לצהרים, אבל יש לציין שגם כאן מחירי הערב סבירים (יחסית!!!).

המסעדה נמצאת ממש ליד הצ’לסי מרקט. אם פרי סטריט היא הקז’ואל – כאן כבר מקבלים את כל כללי הטקס. צוות גדול של מלצרים ובעלי תפקידים דואגים לכל פרט, ולכל פרט זה כולל גם לגהץ את מפת השולחן אחרי שמניחים אותה. ראיתי כבר הרבה גינוני מסעדות אבל מלצר שמגהץ בתשומת לב מפת שולחן, כדי שחלילה לא יהיה אפילו קמט אחד, עוד לא נתקלתי. מישהו קם לשירותים כמובן שמקפלים לו את המפית. כל מלצר שמגיע הולכת אחריו מישהי לעזור לו שלא יתקע חלילה בלי עזרה. וכן הלאה וכן הלאה.

יחד עם זאת הכל נעשה בחביבות איטלקית רבה. כך למשל טיפה של יין שמצאה את דרכה למפה (או מיי גוד! רק לפני שניה גיהצו אותה) כוסתה עם מפה נוספת כדי שחלילה לא תפריע את מנוחת הסועדים, אבל הטקס לווה בהתבדחות של המלצר על ה"פלטה" של עצמו, כך שהכל היה באוירה טובה ולא כבדה.

הארוחה כוללת בחירה משלוש קטגוריות (ראשונה, עיקרית וקינוח) בעלות של 59$. אפשר גם להוסיף טעימה של פסטה מה"פרימי" בעלות של 10$ נוספים. יש לבחור מנת פסטה אחת בלבד שמתחלקת בין הסועדים. כמובן שלא יכלנו לותר על פסטה אצל באטאלי. בדומה לבולי גם כאן עושים את כל הבחירה מראש, כולל הקינוח.

שני פתיחים הוגשו לפני הארוחה. על המקלון – פרשוטו ומלון. בקערית – מרק שגם הוא עם טעמי מלון. שניהם נחמדים מאד ואהבתי שהן "דיברו" אחת עם השניה.

לאחר מכן הוגשה מנת הלחם של המקום. לראשונה בארצות הברית – לחם חמים. מסתבר שאפשר כשרוצים. מה שרואים בצלחת זו לא חמאה, זו קציפה של קרם פרש, ונדמה לי גם גבינה נוספת, עם קצת הזלפה של שמן זית סיציליאני ומעט פלפל מגורד. אם משמעות החיים הקולינארים זה החיפוןש המתמיד אחרי ההברקה – אז הנה פה הדוגמא. מה יש פה בסך הכל? קציפה של קרם פרש. אבל זה כל כך שונה מהאלף סוגי איולי שנתקלים בכל מסעדה אחרת שזה מה שעושה את הכיף. וזה גם היה די ממכר. אם להכנס ממש בקטנות – זה יכל להיות טיפה יותר מלוח, אבל כנראה שהכוונה באמת היתה שזה ירגיש כמו קצפת. לשמחתנו מנת הלחם זה עם ריפיל ושמחנו לקבל עוד.

מהראשונות אחרי שהורדנו שתי מנות סלט וויטלו טונטו שאנחנו פחות אוהבים נותרו בדיוק שתי אופציות:

הראשונה - טרטר מאנטריקוט מיושן עם הרבה פרמז’אן מלמעלה ושני טווילים פריכים בצד.

השניה – נתחים של דג בשם Madai, שאין לי מושג איך קוראים לו בעברית.

לצערי גם לא רשמתי עוד פרטים על המנה אבל שתיהן היו מוצלחות מאד.

מהפרימי בחרנו בכריות פסטה קטנות ממולאות בבשר ארנבת. קצת זיתים וכמובן פרמז’ן. או מיי גוד. הבנאדם יודע להכין פסטה. זה היה ממש ממש טעים. הרוטב היה מוצלח והזיתים היו שיחוק רציני ונתנו את ה"קונטרה" שצריך לתת בשביל להעיר את הפה כשאוכלים את המנה.

עיקרית ראשונה – על טהרת הכשרות. חזיר על שלל צורותיו, וליתר דיוק – בטן חזיר שעוטפת נקניקיית חזיר על מחית אפונה ורוטב חזיר כמובן. זה טעים בדיוק אבל בדיוק כמו שזה נשמע.

העיקרית השניה – בס שזכור לי שהיה עשוי נפלא אבל את יתר מרכיבי המנה תנחשו מהתמונה. זה באמת קשה כשלא רושמים במדוייק ומגיעים שבוע וחצי אחרי לכתוב דיווח.

נדיר אצלי שקינוחים מצליחים להאפיל לי על הארוחה, במיוחד ארוחה מאד מוצלחת כמו כאן, אבל דל פוסטו הצליחו להפתיע אפילו בזה.

הקינוח הראשון – עם השם focaccine, שהתמונה מספרת הכי טוב את הסיפור שלו: חתיכה קטנה של עוגה. קציפת לימון. וגלידה מגבינת Fior Di Latte, למטה פיסטוק.

השני – סמיפרדו על עוגיית שקדים ומעל גרניטת שבבי קקאו.

שניהם היו בית ספר לאיך עושים קינוח שמפגיז עם טמפרטורות, מרקמים וטעמים שונים בלי להעמיס חמישים מרכיבים. זה לא הגינת ירק של אדוני או הקינוח המשוגע של קוואטרו שכוללים שורה ארוכה של מרכיבים. כאן העושר נוצר בזכות מספר מאד קטן של מרכיבים  ולמרות זאת כל ביס מפתיע מחדש. חם. קר. רך. קראנצ’י. כל פעם קצת אחרת. ממש ממש אהבנו, ושמחנו גם שזה לא הרגיש כבד.

התלונה היחידה של האישה – שהגרניטה היתה לה קצת מרירה מדי. מבחינתי שני הקינוחים ללא רבב, עם יתרון קל לפוקצ’ין.

בנוסף לקינוחים הוגשו כמה הפתעות שהגיעו במתקן עץ חמוד לגירוד פרמז’ן. היו שם שני שוקולדים עם מילוי שהזכיר מרציפן. מרשמלו שלא טעמתי (לא אוהב). עוגיות נחמדות. ובנוסף היתה שם סופגנית ביס נחמדה.

לסיכום – הארוחה בדל פוסטו היתה משיאי הביקור שלנו. ארוחה כמו שאני אוהב, עם כל הגינונים אבל בלי שזה ירגיש כבד או מאולץ, ועם אוכל מוצדק לחלוטין. מוסיף את זה לרשימה יחד עם בולי ז"ל (שאגב פתח מקום חדש במקום המקום הקודם) כאחד מארוחות הצהרים הכי משתלמות בעיר.

אחרי שתי הארוחות ה"כבדות" חיפשנו משהו קליל לצהרים על הדרך וסיקרנה את האישה המסעדה הזו מבית מומופוקו (יש להם גם את המילק שמגיש את הקראק פאי המפורסם וכמובן את מסעדת האם). המסעדה הזו נמצאת בקולומבוס סירקל, באותו מבנה שבה נמצאת גם PER SE שאיכזבה אותנו באחד הביקורים הקודמים.

לפתיחה לחמניה מאודה ממולאת בבשר עם רוטב שהטעם שלו הזכיר ציר בקר. הלחמניה מעולה. לחמניה מאודה בגודל כזה שיוצאת במרקם פיקס – סחטיין עליהם. הבשר היה קצת אנמי בשבילי והיות ולרוטב לא היה יותר מדי פאנץ’ להשלים לו את הטעמים אז מהמילוי פחות נהנתי.

האישה בחרה מנה של ראמן חזיר, וזו פעם ראשונה שלה. האמת שאם כבר פעם ראשונה ראמן אז באמת במומופוקו ולא בשלוחה של טאיזו בשוק צפון, ששם טעמתי את ראמן הבכורה שלי. בהשוואה בין שניהם – אין ספק שהמרק במומופוקו היה עשיר יותר, כזה שעושה חשק לקחת ממנו עוד ועוד. גם האיטריות שאצל מיאזאקו היו דבוקה בסיגנון של הכדורי צמר שבסיפורי הילדים זורקים לסלסלה עם הגורי חתולים – כאן היו הרבה יותר נגישות.

ועם זאת… גם אחרי הראמן הזה, צר לי, אבל אני לא מבין את הרעש מהמנה הזו. בהשאלה מהסיגנון של אייל שני, מבחינתי מה שמכניסים לתוך מרק אמור להפוך לחלק מהמהות של המרק עצמו. בראמן יש תמיד תחושה שהרכיבים נלחמים במרק במקום להתמסר אליו. אז גם בראמן כזה, טעים ככל שיהיה, חסר לי את האלמנט המנחם של מרק טוב. והבעיה לא במומופוקו אלא בקונספט שנקרא ראמן.

המנה שלי – מנת נודלס עם נתחי לובסטר בשרניים ורוטב אלוהי. כאן כל החלקים עבדו ביחד ולא נלחמו על האגו של כל אחד מהם כמו בראמן. זה היה קרמי. מפנק. מנת נודלס מהאגדות. הדבר היחיד שלא אהבתי זה את פלחי הלימון שהושלכו פנימה. מיץ לימון זה סבבה כי זה רק חמוץ. פלח לימון שלם נותן מרירות לא נעימה בגלל הקליפה. לא פעם אני נתקל בזה בסלטים שמישהו זורק אליהם פלחי לימון. זה מזעזע בעיניי. ואם אני נתקל בזה בטעות כשזה כבר בפה זה מוריד לי את כל ההנאה מהסלט. כאן לפחות לא היתה בעיה לראות את זה ולהזיז את זה הצידה. גם בלי הלימון המנה היתה מצויינת והיה פשוט כיף לאכול את זה.

להבדיל ממומופוקו האם – המחירים כאן שפויים לגמרי. לא הייתי מזמין מקומות במיוחד חודש מראש כמו ל Del Posto אבל אם אתם בסביבה ומתחשק לכם איזה נודלס (או ראמן…) זה המקום להוריד עליו את הקרייבינג.

בבוקר אחרון החלטנו שאחרי כל ארוחות הבוקר של בתי המלון הגיע הזמן לנצל את הזמן שעד הטיסה כדי ללכת למקום שמתמחה בארוחות בוקר. האישה נתקלה במקום מומלץ בשם Shopsin’s שפעל בעבר באיזור הוילג’ ועבר לאחרונה לאסקס מרקט המחודש (דוכן 8). באסקס מרקט לא הסתובבנו יותר מדי. ההתרשמות הכללית מאד מאד מזכירה את שרונה מרקט.

התפריט של המקום ענק. להערכתי מוצאות בו למעלה ממאה וריאציות שונות של ארוחות בוקר. ככה נראה הספר שלהם במהדורה הלא PDF-ית.

מקריאת הדיווחים והתפריט קיבלנו רושם אחר לגמרי על החזות של המקום. האישה דמיינה דיינר בסיגנון של פעם. אני דמיינתי מאורת פועלים מאורכת, בסיגנון שאני מכיר ממנהטן עצמה. בפועל – דוכן אה לה ביירן בשרונה מרקט. 4 כסאות על הבר. חמישה שולחנות זוגיים. מגיעים והכל מלא – עומדים ומחכים בתור. קצת חבל על העצוב המודרניסטי של המקום, אבל it is what it is.

מאד מצא חן בעיניי ה- Koshe Salt שאמור כנראה לכפר על כל מנות הבייקון שרצות שם.

עם כל הכבוד לתפריט הגרנדיוזי לי התחשק דווקא הבייסיק של הבייסיק, אחד המאכלים שהכי עושים לי נוסטלגיה של ניו יורק – Egg And Cheese in a Roll, בתוספת בייקון. מהביקור הראשון שלי בניו יורק, כשעוד שנאתי אותה, אחת מנקודות האור היתה להרגע קצת על הבוקר עם הלחמניה הזו שהייתי אוכל במקום קבוע יחד עם עובדי האיזור שהיו עוצרים שם בשביל הקפה והלחמניה שלהם וקוראים את העיתון רגע לפני שיום העבודה מתחיל. בביקורים הבאים תמיד חזרתי לאותו מקום והיה נחמד לראות בדיוק את אותם עובדים של המקום ממשיכים לעמוד בדיוק על אותה בלטה. ההיא מהקופה. וההוא שמכין את הקפה. וההוא שמטפל בלחמניות. והמנהל האיטלקי של המקום. ההבדל היחיד היה עוד כמה קמטים בפנים שלהם (ושלי…) שנוספו מביקור לביקור.

הגירסה של ה-Shopsin’s קצת יותר גרנדיוזית כמו שאפשר לראות בתמונה, אבל בתכלס – זה היה בדיוק זה. אם לחפש ממש בכח – היה אפשר לתת עוד קצת נוכחות לגבינה. אבל מעבר לזה – פשוט, טעים. נשארה רק התהיה אם המקום ההוא ברחוב 46 בין החמישית לשישית עדין נשאר.

האישה שדוגלת בכל זאת במתוק לארוחת בוקר לקחה פרנץ’ טוסט ברד פודינג עם בננה, סוכר חום ופקאן. הגיע עם בקבוקון של מייפל והיה טעים ומיוחד אבל פחות עסיסי ממה שציפתה.

שתי המנות היו טעימות אבל הרגשנו שלא לחצנו מספיק על הדוושה ושדווקא שם היינו צריכים לקחת את המנות היותר "משוגעות".

עם השתיה, למשל, זה עבד. במעבר על התפריט נתקלנו ב-Chocolate Egg Cream. שאלנו מה זה? המלצר הסביר שזה משקה שמאד טיפוסי לניו יורק והאמת שאין לו שום קשר לא ל-Egg ולא ל-Cream. הימרנו והתיאור הכי טוב למה שקיבלנו זה מילקשייק שוקולד מוגז. כל מי שלא טעם ואני מספר לו על זה עושה פרצוף של מק-אנד-צ’יז-באפלו-צ’יקן, אבל האמת שלמרות המוזרות שאתה מרגיש ברגע הראשון שאתה טועם את זה - זה היה ממש נחמד. הסודה לא מגעילה את השייק אלא הופכת אותו לקצת יותר קליל. פחות "כבד" מהשייקים הרגילים שכוס שלמה מהם זה די כבד. לא יכול להגיד שזה יהפוך למשקה הבית שלי – אבל אם אנחנו כאן בשביל להתנסות בדברים חדשים – דווקא ה- Egg Cream נרשם כיציאה נחמדה.

אז עד הנסיעה הבאה... תהנו מהדיווחים והתמונות!