ביקור מסורתי ביריד האוכל השנתי עורר תחושה של סרט נע יותר מכל שנה אחרת. ברוכים הבאים למכונת הכסף.

ים כחול. טיילת. מוסיקה. אוכל. מסעדות שף. מבחר עצום. תפור עלינו. 35 שקל למנה. ממש דפקנו את המערכת. זו התחושה שמלווה את פסטיבל תל אביב איט בכל שנה ושנה מחדש. ההצלחה חד משמעית, היתרונות רבים מספור, והדובדבן שבקצפת הוא כמובן האירוויזיון. ממש ביצת זהב לפתחם של המסעדנים המשוועים להצלה כלשהי בשוק הכמעט בלתי אפשרי שהם חלק ממנו. לאחר התלבטויות הוחלט, על אף הכל, לתת קפיצה קטנה. מה רע, אמרתי לעצמי. הכל צפוי והרשות נתונה. מקסימום ניפול על איזה פרץ יצירתיות בלתי צפוי. לא שזה לא קרה בעבר. עיין ערך הריזוטו שורשים של עינב ברמן מביסטרו נח בשעתו, עם זאת ברור שרגע כזה, במקום כזה, בזמן כזה, הוא באמת נדיר.

הליכה ארוכה (או גלישה ארוכה במקרה שלי) תוך מעבר הכרחי בכניסה למתחם כפר האירוויזיון, מה שאילץ את אנשי האבטחה להזיז מספר שערי ברזל, אבל בסוף הגענו. הכל כשהיה. מסודר ביעילות, כתף לצד כתף. רק תבחר. לא מעט אנשים. העמוס ביותר: הדוכן של NUNUNU עם לחמניות החלב הממולאות. היה שם כזה עומס עד שאחת העובדות נאלצה להשתמש במגאפון ולצעוק שמות כאילו מדובר בסניף של ארומה. אשכרה הבהלה לזהב. ברור שיש כאן רצון אדיר ליהנות ממבצע באווירה כיפית, אבל הלו, לא קצת הגזמנו?

באשר לעבדכם הנאמן, הרי שהפעם ניסיתי ללכת על דברים שלא נטעמו קודם, מתוך תקווה לאיזושהי הברקה בכל זאת: פיצת ארטישוק ותותים של OCD, עראייס חציל של התרנגול הכחול, הארוחה הוייטנאמית המושלמת עם דג ים ביוגורט כורכום, אטריות ביצים, ירקות, כוסברה ובזיליקום של וונג, בקלאווה עגל של מסה\קוואטרו, פיתה עם אוסובוקו עגל, תפוחי אדמה, טחינה ועשבי תיבול של יפו תל אביב היו המנות שנבחרו לצורך העניין. כל מנה עולה כאמור 35 שקל בעיקרון, עם חריגה קלה כלפי מטה במקרים מסויימים. האם מחיר סביר? האם יש תמורה או שאין ברירה? אז זהו, שהתשובה התבררה כקצת יותר מורכבת ממה שקיוויתי.

פיצת הארטישוק של רזי ברווזי מ OCD הייתה טעימה כשלעצמה, בגודל מכובד של פיצה אישית עגולה, עם בצק לא רע ועם גבינה איכותית ובזיליקום ריחני. רוטב התותים שהיה אמור לתת את הקיק לא ממש הורגש. מישהו כאן קצת פחד. הצהרת על תותים? לך ל זה. עראייס החציל של התרנגול הכחול נראה מבטיח על הקיר אבל היה די משמים בפועל, עם חציל קצת חום מדי, מעט מדי גבינת עזים ועוד קצת פרמזן שפוזר בצורה תמוהה מלמעלה באופן שלא איפשר ליהנות ממנו בפיתה אלא אם כן בוחרים להתלכלך. בינוני במקרה הטוב. הלאה. הארוחה המושלמת הייתה בעייתית פחות. אטריות הביצים היו מבושלות מדי, ואולי ככה זה בוייטנאם, אבל הדג, בכמות קטנה של כארבעה ביסים, היה עסיסי ובכוסברה ובחריף הייתה איכשהו קצת רעננות. אפשר היה יותר דג ויותר טעם אבל לפחות התקדמנו קצת. האם ההברקה בכל זאת בדרך?

לא ממש. בקלאווה העגל של אביב משה אמנם הבטיחה אבל קיימה הרבה פחות. מנה זערורית של כשישה סנטימטר מקסימום, במילוי של בשר טלה באיכות לא מי יודע כמה, בעטיפה מתוקה עם קרם ארטישוק ירושלמי שהוסיף משום מה מתיקות גם הוא. 35 שקל על זה? נו טוב. מנה שנאכלה כי זה מה יש אבל בוודאי לא בחדווה גדולה. חיים כהן הוא חיים כהן. ברור שאין מה לצפות מגירוס או אוסובוקו בפיתה, במיוחד שחיים כהן עצמו לא היה ולמרבה הצער גם מגע הקסם שלו נפקד הפעם. הפיתה הייתה שגרתית ותו לא. לא גרועה כמו לפני שנתיים ולא טובה כמו לפני שנה. סתם. אוסובוקו שהתרכך ברמה סבירה עם תפוחי אדמה הכי ביתיים שרק תוכלו לדמיין, טחינה שאין מילה רעה או טובה להגיד עליה וקצת עשבים. זה הכל. לא מנה מעוררת תרעומת, כי אחרי הכל היה הרבה בשר בפיתה, אבל בטח לא מנה שלבדה שווה חיפוש מייגע אחר חנייה ומסע רגלי לא מבוטל.

הקינוח שנארז לדרך היה הקינוח של ספיר (מאנטה ריי, 25). קרמו שוקולד, קרם טופי מלוח, עם קראמבל קקאו וקישוטי זהב בצנצנת חיננית. הטעימה בבית גילתה למרבה ההפתעה קרמים טובם באמת ולא מתוקים מדי. סוף סוף משהו שהשביע רצון ממש. לו כל המנות היו מיישרות קו עם רמת הקינוח הזה היה אפשר לדבר על חווייה אופטימית. כפי שכבר הבנתם, זה לא המצב. היחידה שהתקרבה לרמה הזו הייתה הפיצה. שתיים משש בקושי זה אחוז לא משכנע מהשדה גם אם מדובר בפסטיבל אוכל שנערך על דשא.

לא איש בשורה אני הפעם. מי שלא היה: לא באמת הפסדתם. העיקר שהציבור מצביע ברגליים ובא בהתלהבות לפגוש את השפים או את שמם הטוב במחיר מבצע. המסעדות, מצידן, מתקתקות ג'אנק בפיתה עם מעט מאד יצירתיות. שטרות מחליפים ידייים. מכונת הכסף בפעולה.  לא נורא. בשנה הבאה אין אירווויזיון. האם נגיע שוב? ייתכן. ולו לשם התקווה למצוא שם איזה ביס קצת מפתיע. השנה זה לא קרה. אולי בשנה הבאה. עם ישראל חי.