קפה פופולר (דיווחים מהארץ)

מאת Gרר @, Saturday, February 08, 2020, 10:13 (לפני 224 ימים)
נערך על ידי Gרר, Saturday, February 08, 2020, 11:40

בתחילת השבוע התלבטתי אתכם בין בר 51 לבין קפה פופולר. על בר 51 ידעתי שטעים ושהאוירה תהיה טובה. מה שהטריד אותנו היה התפריט המאד מאד מצומצם, שאם מורידים ממנו אויסטרים שאנחנו לא אוהבים וקולרבי שאני לא מת עליו לא נשארים עם הרבה מנות שממש עשו חשק לבוא. בקפה פופולר חששתי בעיקר מהאוירה, במיוחד כשהמקומות הפנויים היו בביסטרו ולא בבר, וגם קצת מתחושת "אולד פשן" של שידור חוזר לאדורה. על בר 51 קיבלנו שני חיזוקים - אחד בקבוצה ואחד מעמית אהרונסון. על קפה פופולר לא כתבו כלום, אז כדי לאזן את המצב הלכנו בסוף על קפה פופולר.

מבחינת האוירה - החשש שלי התממש במלואו. הביסטרו צופה בחלונות זכוכית ענקית על צומת הרחובות ארלוזרוב/דיזנגוף. זו צומת שעברתי בה מאות פעמים ולא התעכבתי בה אפילו פעם אחת. היא מקובעת אצלי בראש, כמי שעובר בה בדרך מגבעתיים לתל אביב, כסוג של תחנת מעבר. מי שנוסע עם ה-55 בשביל להגיע לים - ממשיך ישר. מי שמגיע עם ה-61 לדיזנגוף סנטר, המלך ג'ורג' או אלנבי פונה בה שמאלה. הטרום חתונה שבאות למדוד שמלות כלה פונים בה ימינה, לחלק הצפוני של דיזנגוף. יש מקומות בתל אביב שכל מה שצריך לעשות בשביל אוירה זה למקסם את גודל הזכוכית. מסעדות שנמצאות מול בתים משוחזרים באחד העם או נחלת בנימין. איזור בית הכנסת הגדול. ארלוזרוב/דיזנגוף זה המקום לחלונות קטנים רצוי עם וילון. לשבת מול פוטו פאראג' ופיצה האט זה הכי לא ויטרינות. ככה זה נראה ביום, באדיבות הגוגל סריט וויו. בלילה זה לא הרבה יותר סקסי...


מעבר לזה, היה קצת קריר באיזור הזה. אמנם הדלת היתה סגורה רוב הזמן, אבל יש מקום לפזר מחממים בחלל כזה. שאלנו אם אפשר לעבור לבר, אבל לא היה מקום וגם ממה שהאישה הציצה לקומה התחתונה שבו הוא נמצא - עשה רושם של מאד רועש. סופו של דבר השתדלנו להעביר את הערב בלי לפזול החוצה :-)

לפתיחה הזמנו לחם שמגיע עם שני מטבלים. ממרח פלפלים ושיני שום בשמן. הלחם לא הוגש חם אבל היה מאד טעים ופציח.

מהמנות הראשונות הזמנו מנה של קלמארי צרוב וזעלוק חצילים (58). פעם ראשונה שאני שומע את המילה זעלוק. לפי מה שהבנתי מדובר בגירסה המרוקאית של החציל ה"רומני", חציל צרוב על האש שמה שעושה אותו לזעלוק, אם הבנתי נכון (לא גדלתי על המטבח המרוקאי אז כל הסבר יתקבל בברכה...) הוא התוספת של הפלפלים וכמובן תיבול מיוחד. ממה שטעמתי - כסלט חצילים נטו לצהרים של יום שישי הוא הרגיש לי מצויין. כמלווה למנת קלמארי - הוא היה אגרסיבי מדי, עם חרפרפות די עוקצנית שהתבלטה מעל יתר הרכיבים של המנה. הקלמארי עצמם - לא 10/10 אבל מוצלחים, אבל השילוב של הכל ביחד, כמנה, עם השמנת, הצ'ילי, הכוסברה והזעלוק - לא יצרו איזה שילוב מופלא. תכלס מצאתי את עצמי אוכל את הסלט לחוד ואת הקלמארי לחוד, וכששף בוחר לעשות שילוב של מרכיבים על צלחות וזה לא מתחבר - זה פיספוס מבחינתי. 


המשכנו במנת השורט ריב מהעיקריות (128). צלעות בקר בגרמולטה שהוגשו עם רושטי תפו"א. זו היתה המנה המוצלחת של הארוחה. הבשר פיזיקלי נפל מהעצמות, היה רך מאד. הרוטב היה טעים. אהבתי שלא ניסו לעשות רוטב "מתחנף" מתקתק אלא רוטב מאד עדין, שלהבדיל מהחציל שתקף את הקלמארי כאן הוא נתן את מלוא הבמה לכוכב של המנה, הבשר. גם היה תענוג לאכול את זה וגם עשה חם בבטן, משהו שמאד היינו זקוקים לו בערב החורפי הזה. גם ריבועי הרושטי היו מעולים. הייתי שמח לכמות קצת יותר גדולה מהם.

האלמנט היחיד שלא היה ברור הוא עלי החסה שנחו על הצלחת והזכירו לי את מנות ה"סדר פסח" שהיו עושים לנו בבית ספר, עם המצה, ביצה קשה, תפוח אדמה ועלה של חסה. מסתבר ש-40 שנה אחרי התפריט של הסדר הזה לא השתנה, וגם לקטנה היינו צריכים לארגן בדיוק את אותו מתכון. חבל שפסח עדין קצת רחוק יכלתי לשמור לה את העלה חסה. אבל בחיאת, מה זה הדבר הזה? סתם בשביל שיהיה אלמנט ירוק על הצלחת? זה מיותר, לא מוסיף כלום, ולא מאמין שמישהו אוכל את זה יחד עם המנה הזו.

המנה הבאה - באקלאווה כבד אווז (88) מהקלאסיקות של אבי ביטון. הרבה שנים לא אכלנו אותה אבל אני די בטוח שבזמנו היא היתה לפחות 50% יותר בגודל. אם זה קשור לשינויים שחלו בשנים האלה בכל הקשור לפיטום אווזים - אז אני סולח. כצפוי, ויכלתי לנחש את זה עוד לפני שטעמתי, המנה השאירה בעיקר זכרונות לבאקלאווה של פעם. כבד האווז היה עשוי קצת יותר מדי, מה שהוריד את כל אלמנט ה"ג'לי" של המילוי והחלל שבתוך המאפה הרגיש שמנוני בצורה לא נעימה. הבצק והפיסטוקים היו החלק המוצלח של המנה. אבל בסדר, סימנו עוד וי על זיכרון של פעם וזה דפינטלי הפעם האחרונה שנזמין את המנה. לפעמים עדיף לאכול זכרונות מאשר מציאות.

לקינוח בחרנו בפאי לימון מפורק (42). קרם לימון במרקם של גלידת מסטיק (עושה רושם שגלידת מסטיק הולכת לזכות בקאמבק של העשור) טעים מאד. מרנג ושטרויזל שקדים - יאממי. טויל שוקולד לבן לא הוסיף ולא גרע. סך הכל קינוח מאד יפה ויזואלית ומוצלח בטעם.

רשימת היינות האדומים בכוס כוללת שלוש אופציות מאד מוכרות: הקוט דה רון (42) שהאישה שתתה, הקברנה פרנק ויתקין (48) שאני שתיתי והקלו דה גת הראל (52). טוב לכלול ברשימה היינות כוכבים ידועים, אם כי בכוס אני תמיד מעדיף גם כמה אופציות פחות מוכרות. זה כל הכיף בכוס, שאפשר לטעום ולנסות משהו שבבקבוק של 200 שקל לא הייתי מעז להמר.  לא כל כך הבנתי את ההמלצה של המלצרית על היין היקר יותר (58) שכתוב עליו במפורש שהוא מאופק. למה לתת עליו המלצה כל כך גורפת כשההגדרה שלנו היתה יין עם טעמים חזקים... כנראה עניין שיווקי.

לסיכום. אם לשאול קצת דימויים מהתעודות שהילדים הביאו מהבית ספר באותו יום, קפה פופולר הוא לא הילד המצטיין של הכיתה אבל גם לא הברווז הצולע של השכבה. הם הילד שמביא הביתה ציונים של 70-80. לא צריך לקחת בשבילו מורה פרטי אבל גם אין ממנו ציפיות להביא את הנובל של הפיזיקה. משהו כזה באמצע. הקינוח והצלעות בלטו לטובה, אבל כמנות טעימות שעושות את העבודה ולא באיזו הברקה מוחצת. הבאקלאווה ראויה להגנז בגנזך הממשלתי ועם הזעלוק עדיף לעשות מנה אחרת ולא לשלב עם קלמארי. אבל מה שבעיקר הוריד את הנקודות בביקור היתה האוירה של המקום. יכול להיות שבבר למטה החוויה היא אחרת (מצד שני לא הבנתי עד הסוף אם מדובר על אותו תפריט או לא) אבל הביסטרו יותר מתאים לבוקר קליל או לעסקית צהרים ופחות לישיבה בערב. סך הכל לא סבלנו, אבל גם לא עשה חשק לחזור לביקור נוסף.



השירשור המלא:

 

powered by my little forum